לא חשבתי שנפרד לא חשבתי שנפרד

לא חשבתי שנפרד

יעל אלפי בסיוע יהלי רייסר שקרוב

טור אישי מרגש: סגן יעל אלפי, משתפת בתחושות, הגעגועים לאחיה והאתגרים שחוותה בקורס החובלים

עברתי דרך ארוכה מאז שהייתי הילדה הזו שחלמה להגיע לקורס חובלים, ועד מעמד הטקס המרגש שהתקיים ביום רביעי האחרון. כשביקשתי להתמיין לקורס האמנתי שאעבור את שלבי המיון הראשוניים אבל לא ראיתי את הדרך סלולה וידועה. רק בשלב האקדמיה, שלב מאוד מתקדם בקורס, הבנתי שזה בשבילי, שאני מתאימה להיות קצינה ומפקדת בים. אני לא מאמינה שדבר כה גדול ומשמעותי בחיי תם ועוד פרק חדש נפתח כעת. זו מעין סגירת מעגל כואבת בשבילי. ביום רביעי האחרון, השישה במרץ, היו אמורים לציין את יום הולדתו ה-19 של אחי הקטן צור שנהרג באסון נחל צפית באפריל האחרון. שני האנשים שהיה לי הכי חשוב שיראו אותי בטקס הם אחיי הצעירים, צור ואורי, ומאוד כואב לי שצור לא זכה לראות אותי.

קוראים לי יעל אלפי ואני בת 21 ממזכרת בתיה. במהלך שנות לימודיי בתיכון הייתי פעילה בבית הספר, אירגנתי במסגרת מועצת תלמידים אירועי שכבה כאלו ואחרים ואף השתתפתי בקבוצת כושר קרבי. לקורס חובלים לא הגעתי במקרה אלא לאחר שמדריך הקבוצה דחף אותי להירשם ולהגיע למיונים ועד היום אני מודה לו על כך. כשהתגייסתי לא ראיתי את נקודת הסיום, רק רציתי להמשיך קדימה ולא ויתרתי גם כשהיה מאתגר וקשה. הקושי המנטלי ליווה אותי בתהליך הזה יותר מהקושי הפיזי. בקורס למדתי להעביר ביקורת על עצמי, להיות תמיד תחת זכוכית מגדלת שאת שמה לעצמך על מנת להשתפר ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך. זה מאוד פיתח אותי ברמה האישית.

לפני שהתגייסתי הייתי במכינת "בני ציון" הממוקמת בתל אביב. למדתי מה זה אומר להיות חלק מקבוצה, להיות עצמאית ולקבל החלטות לבד ובכלל מה הוא כוחה של קבוצה, שהכל בידיים שלנו והדברים יקרו אם רק ניקח החלטה. אך לא תמיד הכדור נמצא בידיים שלנו.

בשלב האקדמיה בקורס אחי הצעיר, צור, יצא לטיול מטעם המכינה שלי, זאת שהוא חלם וקיווה להתקבל אליה. הוא התקשר אליי יום לפני היציאה לטיול וביקש שאעזור לו לארוז תיק. ככה הרווחתי שיחת טלפון של שעה, שעה וחצי עם צור. למחרת הייתי בשיעור וראיתי בטלפון התראה על מכינה שנקלעה לשיטפון. לאט לאט הבנתי שהמכינה שעליה מדברים היא מכינת "בני ציון", אותה מכינה שהייתי חלק ממנה במשך שנה, אותה המכינה שאליה אחי רצה להגיע.

פתחנו חמ"ל טלפונים וכל החברים במחזור ניסו לברר ביחד איתי מה קורה ולהתקשר לכל האנשים שהם מכירים. כשהבנתי שטוב לא יצא מזה חזרתי הביתה. זו הייתה נסיעה ארוכה ומתישה וכשהגעתי הביתה אמא שלי הייתה בסורוקה וסיפרה לי את הבשורה שלא רציתי לשמוע. אף פעם לא חשבתי שאיאלץ להיפרד מאחי כל כך מהר. הוא היה כמו אח תאום בשבילי, ממש נפש תאומה, הוא תמיד היה מבין אותי הכי מהר, תמיד היה חלק מהחיים שלי. צור היה הכי טוב בלהיות חבר, ואני כל כך מתגעגעת אליו. חבל לי שגם הוא וגם אני כבר לא נזכה לחלוק ביחד את חוויות החיים ופשוט להתמודד עם הכל יחדיו.

אחרי שקמנו מהשבעה הצעד הטבעי היה לחזור לקורס, לא שאלתי יותר מדי שאלות ואני חושבת שבעיקר רציתי לחזור למקום המוכר שלי. חצי שנה אחרי האסון היה לי יום הולדת וסגרנו שבת בעוטף עזה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישבנו כל המחזור ודיברנו על הדברים ושיתפתי את הרגשות שלי בפורום כזה. השאלה היחידה ששאלו אותי בסוף השיחה הייתה למה המשכתי וחזרתי לקורס, ובעצם זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם השאלה הזו בעצמי. בזכות כל התמיכה שקיבלתי מהבית (מהמשפחה, מבן הזוג ומהחברות), מהחברים לקורס והסגל, זו בכלל לא הייתה אופציה לא לחזור. פשוט רציתי כל כך להגיע למעמד הסיום עם כל הקשיים והאתגרים שאני לא מאחלת לאף אחד לחוות.

אין ספק שבעקבות האסון ה"אני מאמין" שלי השתנה, המשמעות של בטיחות ואחריות קיבלה אצלי חלק יותר נכבד שאני בטוחה שישפיע באופן ישיר על צורת הפיקוד שלי. בעיניי חשוב להיות קשובים למה שיש לאנשים מסביבנו לומר, לאלה שמנסים להאיר את עינינו. ובכלל חשוב לחשוב פעמיים לפני שלוקחים צעד שעלולות להיות לו השלכות ארוכות טווח, במיוחד כשמדובר בחיי אדם. כמפקדת שרק עתה נכנסת לתפקיד, חשוב לי להסתכל ללוחמים בעיניים ולשים את עצמי במקומם. לנסות להבין כמה שיותר מה הם מרגישים ומה עובר עליהם קודם כל כבני אדם. אני מאוד מתרגשת ומצפה להתחיל את שירותי הסדיר ולהחזיר למסגרת שכה עטפה וחיבקה אותי ברגעים קשים יותר ממה שקבלתי.

עוד כתבות בנושא

loading...