אני דנה, אמא לשני צוערים בקורס חובלים - גיא שסיים השבוע את הקורס אחרי כמעט שנתיים וחצי של עבודה קשה, ועידו, חניך בשלב הבסיסי של הקורס.
גיא היה בילדותו חניך בצופי הים וכשהתבגר בחר לעשות שם שנת שירות. הוא תמיד היה מחובר מאוד לים, ומגיל צעיר היה לו חלום להתגייס לקורס חובלים. הוא היה מאוד מכוון מטרה, ידע בדיוק מה הוא רוצה, והיה מוכן להשקיע את כולו כדי להשיג את מבוקשו.
בעלי ואני הכרנו היטב את זרוע הים משום שבעלי שירת בזרוע בעברו. תמכנו בגיא בשלבי המיונים והאמנו שיעבור אותם בהצלחה - וכך היה. במקביל לגיבוש חובלים, קיבל גיא מיונים גם לקורס טיס, ולמרות שעבר את כל השלבים, הוא התעקש להגיע למקום עליו חלם ולהיות חובל בזרוע הים.
תחילת דרכו של גיא בקורס הייתה מאתגרת מאוד עבורי. פתאום הבן הבכור שלי, איתו הייתי רגילה לנהל קשר יומיומי צמוד, נמצא רחוק ממני ובלי יכולת לתקשר רוב ימות השבוע.
היה קשה מאוד לא לדעת מה עובר עליו ומה הוא עושה, וגם כשהוא חזר הביתה לסוף שבוע פעם בחודש, במוצאי שבת היינו צריכים להחזיר אותו לבסיס - מה שכמובן היה מלווה בהרבה דמעות מצדי.
קרן האור עבורי הייתה הצמיחה, הסיפוק, והחברים החדשים שגיא לוקח איתו מהקורס. ראיתי כמה טוב לו, וזה חיזק אותי ברגעי געגוע. כשגיא היה בעיצומו של הקורס, גיליתי שאני חולה בסרטן. האבחנה שלי עוררה הלם וסערת רגשות גדולה בבית, והקשתה במיוחד על גיא, שהיה רחוק מהבית ומהמשפחה בתקופה מאוד לא פשוטה.
באותם ימים קיבלנו גיבוי מדהים מהצוות הפיקודי של הקורס, שהתייחס לגיא במיטב הרגישות ואיפשר לו להיות איתי ברגעים בהם הייתי זקוקה לו. אז הבנתי את כוחה האמיתי של זרוע הים - משפחתיות, רעות ודאגה כנה לזולת. מאותו רגע הבנתי שתמיד יש לי על מי לסמוך, ושמאחורי גיא עומד צוות פיקודי תומך ומיוחד במינו.
החוויה של גיא בקורס חובלים הותירה בי רושם עמוק. כאמא, אין גאווה גדולה יותר מלצפות בבנך לומד, מחכים, מתבגר והופך מנער צעיר לגבר שיודע אחריות מהי. לכן עודדתי גם את בני האמצעי, עידו, להתגייס לאותו מסלול. עידו יצא לגדנ"ע חובלים, וכשהוא חזר הביתה עם ברק בעיניים לא היה לי כל ספק: גם עידו מצא את מקומו בצבא בקורס חובלים.
עברתי את התהליך בצורה נינוחה יותר עם עידו, משום שידעתי למה לצפות, וידעתי שהוא מגיע למקום הכי טוב שאפשר. הפקדתי את בני הבכור בידי בית הספר לחובלים, ואת בני השני נתתי להם בעיניים עצומות - בידיעה שיש מי שעומד מאחוריו ודואג לו. כולי תקווה שגם בני הצעיר, יובל, יתגייס לאותו מסלול מדהים ויזכה להגשים את עצמו בדרכו.
להיות אמא לשני צוערים בקורס זו חוויה מאתגרת, מטלטלת ומלאה ריגושים. כששני הצוערים שלי מגיעים הביתה לסוף שבוע, הבית מתמלא באווירה חגיגית, בחברים, בבישולים ובהמון כביסה. זהו תענוג עבורי לראות אותם לומדים וגדלים יחדיו, ומתקרבים זה לזה יותר ויותר על רקע התפקיד המשותף. החברים של גיא ועידו מהקורס הם בני בית אצלנו, ומביאים בנוכחותם הרבה אור ושמחה הביתה.
כל שלב שמסתיים בקורס הוא רגע שיא - ניצחון קטן שהוא מקור לגאווה גדולה. קשה להאמין שגיא שלי סיים את הקורס השבוע, ואין גאה ממני על הדרך המשמעותית שהוא עבר בשנתיים וארבעה חודשים הללו. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שחשתי כשראיתי את בני הבכור עומד על מדים לבנים ברחבת המסדרים וזוכה לענוד לראשונה את סיכת החובל, לקראתה עבד כל כך קשה.
זו הרגשה מיוחדת עבורי לדעת ששניים מבני הולכים לשרת את המדינה בדרך כל כך חשובה, ולעמוד בחוד החנית של העשייה המבצעית בזרוע הים. אני מתרגשת לעבור איתם את המשך הדרך - את רגעי האושר וגם את הרגעים המאתגרים יותר. אין לי ספק שהם יהיו מפקדים נהדרים וערכיים לדור הבא של לוחמי זרוע הים, ואני מאחלת להם שימשיכו להנות, לשגשג, לחוש סיפוק ולתת מעצמם.
עוד כתבות בנושא
