בציון 50 שנה למבצע "נועה" – מילוט ספינות שרבורג, הבאנו לכם את הסיפור המלא מזווית שלא הכרתם

לקראת סוף שנת 1967, עם תום מלחמת ששת הימים, הפכה צרפת את עורה ואימצה מדיניות פרו-ערבית, אשר שמה קץ לעידן יחסי הידידות הקרובים בין ישראל לצרפת.

שנה לאחר מכן, הטיל נשיא צרפת דאז, שארל דה-גול, חרם מוחלט ובלתי מעורער על אספקת כלי נשק וחלקי חילוף לישראל.

צעד זה היה מצער, אך בעיקר מתסכל - שהרי שנתיים קודם לכן, מדינת ישראל רכשה תריסר ספינות טילים ממספנות "שרבורג" שבצרפת. שבע מהספינות הועברו זה מכבר לחיקו של הצי הישראלי, אך חמישה חרטומים נוצצים נותרו מאחור, בצרפת, מעוכבים בצל האמברגו.

מרץ 1969, והספינות המוחרמות עדיין בשרבורג. מלחמת ההתשה בעיצומה, וחיל הים זקוק בדחיפות לספינות החדשות. בינתיים בצרפת, הנשיא דה-גול מובס במשאל עם ומתפטר מתפקידו.

ז'ורז' פומפידו מתמנה לנשיא במקומו - האם זה אומר שהאמברגו יוסר והספינות ישובו הביתה? התקווה לא מספיקה לחלחל, ופומפידו מכריז בראש חוצות כי מדיניותו כלפי האמברגו על המזרח התיכון לא תשתנה. אספקת הנשק ואמצעי הלחימה השונים למדינות ערב אינה נפגעת או פוחתת כהוא זה, והאפליה המרגיזה כלפי ישראל מניעה אותה לפעולה.

אלוף (מיל') מרדכי "מוקה" לימון, אשר כיהן כמפקד חיל הים 15 שנים קודם לכן, עמד באותה תקופה בראש משלחת הרכש של ישראל באירופה. מוקה מחליט לעשות מעשה ושולח מסמך סודי ביותר אל צמרת משרד הביטחון בישראל.
לאחר שמשה דיין, שר הביטחון באותה תקופה, קרא את מכתבו של מוקה - הוא קבע עמו פגישה דחופה.

"אנו נימלט עם הספינות משרבורג מבלי ידיעת הצרפתים, באישון לילה!", הכריז מוקה.
"מה אתה מקשקש?", נחרד שר הביטחון דאז, משה דיין.
"זה הפתרון היחיד שאני רואה לנגד עיניי. צרפת לא מתכוונת לשחרר את האמברגו ולאפשר לנו להפליג בנעימים אל חופי חיפה", טען מוקה.
"ומה בדבר היחסים הממושכים עם צרפת, שאתה כה נחפז לנפץ בלילה אחד של עבירה על החוק?", הקשה דיין.
"לא, אתה לא מבין", חייך מוקה, "עם התוכנית שלי, הספינות יגיעו אלינו בדרך חוקית לגמרי".

דיין צמצם את עינו, לא הספיק למצמץ פעם אחת, ומוקה כבר הספיק לעזוב את החדר ולהתחיל לתכנן את המבצע.

מכתב ראשון - למוטי פרידמן, מנכ"ל חברת "נתיבי נפט". פרידמן היה מקושר למרטין סיאם, מנכ"ל חברת הסָפַּנוּת הנורבגית "אקרס" - וקבע עמו פגישה עסקית בקופנהאגן, אליה הצטרף גם מוקה.

"סיאם ידידי, ברצוננו להציע לך עסקה", פתח פרידמן.
סיאם כיווץ את מצחו והרים את מבטו אליהם בשאלה.
"אתה תרכוש מאיתנו את ספינות הטילים שנמצאות בשרבורג", אמר לו מוקה, "על הנייר, הספינות יעברו לרשותך - אבל הצוותים הישראליים יהיו אלה שיפליגו עם הספינות - ובמקום נורבגיה, הם יפליגו לחיפה".

סיאם נעץ בהם מבט ארוך, בעוד מוקה ופרידמן לוטשים בו עיניים בציפייה, ממתינים דרוכים למוצא פיו. הזמן כאילו עצר מלכת, והשתיקה שהשתררה הייתה מורטת עצבים.
"בסדר", השיב סיאם לבסוף, "אז מאיפה מתחילים?".

* * *

מר פליקס אמיו, מנהל מספנות שרבורג, היה גם הוא בין התומכים בישראל ובהעברת הספינות לידי בעליהן. לא פעם עלו קולות חרישיים ממספנתו ומהמבקרים בה - תוהים מדוע ישראל לא לוקחת את ספינותיה ובורחת. מר אמיו היה מושך בכתפיו בתגובה, אך לא הפסיק לתהות אף הוא על העניין.

יום אחד, קיבל מר אמיו מכתב ממוקה: אנחנו צריכים להיפגש.

"סיאם הסכים לעזור. נשתמש בחברת "סטארבואט", חברת בת רדומה ששייכת לו - ונבצע פנייה רשמית לצרפתים בדבר העברת הספינות מרשות מדינת ישראל אל רשותה של "סטארבואט". לאחר מכן נחתום שני חוזים נוספים שיישמרו בסודיות, הראשון בין "סטארבואט" לבין חברת "נתיבי נפט", והשני בין "נתיבי נפט" לבין משרד הביטחון. מבחינה בירוקרטית, כל הרישומים יהיו חוקיים לחלוטין", הסביר מוקה, "לאחר מכן, נפליג עם הספינות לישראל, וכל המשימה תיגמר מבלי שאף חוק ייפַּרע".

"זו תוכנית טובה, אם כי נצטרך לדבר עם משרד ההגנה", ענה מר אמיו בשקילות, "הם חייבים לאשר את העסקה, רק אז נוכל להתחיל בהכנות".

באותם ימים, עמד אדם בשם מישל דברה בראש משרד ההגנה הצרפתי. ביום הפגישה של מר אמיו עם דברה, עטה מר אמיו את מיטב מחלצותיו, הידק את עניבתו, נשם עמוק ופסע אל תוך משרדו של השר.

"הלקוח המקורי מסכים לפשרה בעניין הספינות", אמר בקיצור.
דברה, שישב מול מר אמיו ותופף באצבעו על השולחן בעצבנות, לא הגיב.
"ישראל לא מרוצה מזה", המשיך מר אמיו, "אבל בשל האמברגו המתמשך - הם מוכנים למכור לחברה נורווגית את הספינות לצורך קידוחי נפט".
"הם מוכנים לוותר?", שאל דברה בהפתעה.
"כן", השיב מר אמיו בפשטות.
"מצוין", אמר דברה ונשען לאחור בכיסאו, "רק תדאגו להעביר את כל המסמכים".

אמיו פנה לדלת ואז הסתובב בחדות, "אה, רק עוד דבר אחד. נצטרך להיעזר בצוותים הישראלים לשינוע הספינות. הרי בהתראה כה קצרה, לא נספיק להכשיר למשימה אנשי צוות נורבגים".
דברה נעץ בו מבט ארוך. "בסדר", השיב לבסוף, "רק שייקחו אותן מפה".

* * *

החורף הגיע, והתוכנית התקדמה כמתוכנן. הבירוקרטיה סודרה והחוזים נחתמו.
התאריך שנקבע למשימה - 24 בדצמבר 1969, ערב חג המולד.

למה דווקא בערב חג המולד? מוקה חשב על הכל. סוף חודש דצמבר היא תקופת חגים, בה הכוננות בכל מקום פוחתת. עד שמישהו ישים לב שהספינות נעלמו, הצוותים יהיו כבר בדרכם למיצר גיברלטר, תחנת התדלוק הראשונה.

הרציף בתחנת הרכבת של פריז היה הומה אדם.

"זו הרכבת לשרבורג?", שאל איש אחד, שהיה מיוזע מהתרוצצות למציאת הרציף הנכון.
"כן", השיב לו מישהו, "היא אמורה להגיע בכל רגע".

הרכבת נכנסה לאיטה לרציף. איש לא ידע זאת, אך בין קהל הנוסעים, נכחו 80 ישראלים שנחתו זה עתה בעיר האורות ופניהם מועדות אל נמל שרבורג - במטרה לקחת חלק במבצע החשאי למילוט הספינות.

ת"אל (מיל') הדר קמחי, מפקד שייטת 3 דאז, נבחר לפקד על המבצע. מוקה היה עתיד להישאר בצרפת לאחר המבצע ולסדר את העניינים האחרונים שנותרו.

ערב חג המולד הגיע, רוחות עזות שרקו והיכו בדפנות הספינות שעגנו ברציף, ואלו היטלטלו בחוזקה אנה ואנה.

בשעה 21:00, מוקה, אל"ם קמחי ומפקדי הספינות התכנסו לפגישה דחופה בחדר המפקד של הספינה אח"י חרב. מפת נתיב המילוט היתה פרושה על השולחן, אך איש לא הביט בה.

"הרוחות מתחזקות והים סוער", אמר אחד המפקדים, "איך נפליג כך עד חיפה?".
"התחזית אמנם לא מבשרת טובות, אך אנו מוכרחים למלט את הספינות עוד הלילה", אמר מוקה, "אם לא נבצע את התוכנית, איש אינו מבטיח שנזכה להזדמנות נוספת".

כלל הנוכחים הביטו בקמחי, שישב בשתיקה ושקל את העניין בכובד ראש.

"מה נעשה, קמחי?", שאל מפקד אחר.
קמחי הרים את מבטו. "נחכה עוד קצת", פסק, "רוח דרומית מערבית צפויה להכות בספינות, וזה יכול להוות סיכון גדול. ניפגש כאן בשנית בעוד מספר שעות, ונקבל החלטה סופית".

בשעה 3:00 נשמעו שלוש נקישות על הדלת. מר אמיו, שנותר ער ומתוח, ניגש לפתוח. בדלת עמד מוקה, חיוך רחב מתנוסס על פרצופו.

"הספינות הפליגו לישראל", בישר לו.
"באמת?! הם הצליחו?!", התרגש מר אמיו.
"אכן כן. ברצוני להודות לך על הסיוע במבצע, מר אמיו", אמר מוקה.
"אני שמח שיכולתי לעזור", השיב מר אמיו.

מוקה פנה ללכת ואז נזכר, "אה, רק עוד דבר אחד...". מוקה הוציא פיסת נייר צרה מכיס מעילו והגיש את ההמחאה למר אמיו, "התשלום האחרון בעד הספינות".

* * *

"מה אמרת עכשיו?!?!", הזדעק מישל דברה, "הישראלים עשו מה?!".

הגילוי על אובדן הספינות היה קשה מנשוא עבור אנשי השלטון הצרפתי. הדרך שבה הצליחה מדינת ישראל להערים על הממשלה הצרפתית עוררה את זעמם של אנשי השלטון והם דרשו צדק.

"תעצור אותם", פקד שר ההגנה על רמטכ"ל צבא צרפת, "בכל דרך שתידרש".

* * *

חמישה ימים חלפו מאז ניתקו חבלי הספינות מהרציף בשרבורג ועד שהחלה מהומה תקשורתית עולמית אדירת ממדים.
מאמציה של ממשלת צרפת לעצור את הספינות עלו בתוהו. עיתונים ומערכות תקשורת מכל העולם סיקרו את סיפור הבריחה הנועז והעלו השערות שונות בדבר גורלם של הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לצרפת.

רבים מתושבי ישראל יצאו לרחובות חיפה כדי להשקיף את הנמל ואולי לזכות לראות את כניסתן ועגינתן של הספינות המהוללות.

"אבא, תרים אותי על הידיים, אני לא רואה!"
"אמא, מתי הספינות יגיעו?"
"הן באמת יבואו לפה? אנחנו נראה אותן?"

אווירת התרגשות היתה בכל פינה. זוגות, משפחות, צעירים, מבוגרים - נדמה כי כולם עצרו את חייהם והגיעו לנמל כדי לחזות באירוע ההיסטורי והמרגש. שעות רבות עמדו התושבים והמתינו - אך לאכזבתם, הספינות נכנסו לנמל רק בשעת לילה מאוחרת.

בצל התרמית המחוכמת, הצרפתים תבעו את סילוקו של אלוף מרדכי "מוקה" לימון מצרפת.
הערבים זעמו על הישראלים, וגם על הצרפתים - שלא הגיבו על המקרה מספיק בחומרה, לדעתם.
משרד ההגנה הצרפתי, ובראשותו דברה, שר ההגנה, כעס מאוד על מילוט הספינות שהתרחש ממש מתחת לאפו.

בתגובה לדברה שלוח הזעם, מוקה לא נותר חייב. "הדבר שנראה לי כמעשה לא ישר, הוא שחותמים חוזה, מקבלים את הכסף, ולא מבצעים את ההזמנה", אמר מוקה, "בשביל ארצות ערב מוצאת צרפת ניסוחים וסגנונות ומשחקת במילים. בעוד חודש יירו על כפרינו, קיבוצינו וילדינו את הפגזים שהוטענו בשרבורג, שצרפת מספקת אותם לעיראקים. זה מקובל בעיניכם?".

3154 מיילים ימיים הפליגו חמש הספינות בים גועש. 3154 מיילים ימיים אשר העלו את מדינת ישראל לתודעת שאר מדינות העולם. כל העולם חזה בעוצמתנו ותחכומנו, שהרי את הספינות השגנו לבסוף בדרכים כשרות לחלוטין, וללא עבירה על החוק.

משרד ההגנה הצרפתי אף אישר את העסקה, ומאומה לא נעשתה בלא ידיעתו - כך, שמה של ישראל לא הוכתם, מצפוננו נותר צחור כשלג, הספינות עברו לרשותנו והצדק נעשה.

עוד כתבות בנושא