מהבגרויות ועד ללחימה: הכירו את חמשת הדבורנים שלמדו וגרו ביחד בפנימייה והיום נלחמים יחד בפלגה 916

אם הייתם שואלים את הלוחמים האלו לפני חמש שנים איפה הם רואים את עצמם, הם לעולם לא היו מדמיינים שהם ישרתו בתור דבורנים - לוחמים ימיים בפלגות הביטחון השוטף של זרוע הים - יחד עם החברים הכי טובים שלהם.
"כולנו היינו יחד באותו מקום אז, ואנחנו באותו מקום יחד עכשיו", מספר רב"ט אלעד עם חיוך. "אנחנו עושים את אותו המסלול ועוברים את אותה דרך, יש לנו יתרון גדול שאנחנו יכולים להיעזר אחד בשני". במהלך השיחה איתם הם מעלים זכרונות מהימים בפנימייה ומספרים בדיחות שאיש מלבדם לא יבין. החיבור העמוק ביניהם ניכר לכל מי שמסתכל. "חיינו ארבע שנים ביחד", אומר סמ"ר שחר, ומתקשה בעצמו לתפוס את זה. "ישנו, אכלנו, למדנו ועשינו הכל יחד - עכשיו אלה החברה שאני נלחם איתם בפלגת הבט"ש 916".

"הבחירה הייתה ברורה"
בגיל 14 הגיע סמ"ר יהלי לפנימיית "קציני ים עכו". כשהגיע, שירות בצה"ל היה הדבר האחרון בראשו, אך בגיל 15 כבר התחיל לחפש מסלולים בזרוע הים אשר יתאימו לו. "נפתחתי לעולם של הים והאהבה שלי אליו גדלה", הוא משתף.
לאחר פרק זמן קצר בקורס חובלים, הוצבו בפניו שתי אופציות: להתמיין לתפקידי לוחמה מחוץ לזרוע או להמשיך כלוחם ימי. "הבחירה הייתה לי ברורה", מספר סמ"ר יהלי בביטחון. את שירותו כ"דבורן", לוחם ימי המשרת על ספינה מסוג "דבורה" בפלגות הביטחון השוטף בזרוע, התחיל כימאי ולאחר מכן עשה הסבה למכונאי. "השלמתי את הפערים בשלושה חודשים וסיימתי את הקורס בהצטיינות", משתף סמ"ר יהלי. "עכשיו אני אחראי על המכונה ועל כל הרמה הטכנית והגוף של הספינה. זה כולל הכול, החל מהחלפת הידיות של המקרר ועד לפתור תקלות בים מאפס למאה באירוע מבצעי".

(צילום: באדיבות המצולמים)

"זה המקום בשבילי"
השיבוץ הראשוני של עוד מכונאי ב"דבורה", סמ"ר שחר, היה לצנחנים. "בכלל לא הייתי אמור להתגייס לזרוע הים", הוא מספר, "אבל אבא שלי, שהיה לוחם בסטי"ל, סיפר לי על הזרוע, על כל הדברים המעניינים שעושים ולמה הוא חושב שזה המקום בשבילי".
לפני שהגיע לפנימייה הוא לא ידע הרבה על צה"ל ועל הזרוע בפרט, אבל שם לימדו אותם על זרוע הים, מטרותיה וערכיה. "לפני הפנימייה הייתי ילד מאוד מופנם וחסר ביטחון", משתף בכנות סמ"ר שחר. "כל אחד שיספר על עצמו לפני ואחרי הפנימייה יגיד שהיכולת שלו לפתח קשרים חברתיים ולהסתגל למקומות חדשים השתנתה לטובה, ברמות הכי גבוהות".
אביו של סמ"ר שחר עובד בנמל האזרחי על יד הבסיס והוא סיפר לו על פלגת הבט"ש 914 הנמצאת בבסיס חיפה, אותה הוא רואה כמעט בכל יום, ועל עבודתה החשובה והמעניינת. סמ"ר שחר הבין שפלגות הבט"ש זה המקום בשבילו: "אני מאוד מרוצה מהבחירה שלי, אני עושה המון דברים שלא דמיינתי אפילו שאעשה כשהתגייסתי".

"השנים הטובות"
מכונאי נוסף ב"דבורה", רב"ט אלעד, היה עם החברים באותה שכבה אבל החליט ללמוד מכונאות שנתיים נוספות. הוא הגיע לפלגה לפני חודשיים ונכנס לתפקיד של מכונאי. "תמיד אהבתי את הים וידעתי שלא משנה מה אני אעשה בצבא, זה יהיה קשור לים", הוא אומר. ואכן, כבר בתיכון כיוון את מסלולו לתפקיד של לוחם ימי והרחיב מקצועות בהם רצה להתמקצע ולשפר את כישוריו כדי שיוכל להגיע לתפקיד שרצה ב"דבורה", כמכונאי.
בפנימייה למד רב"ט אלעד שש שנים. "הן היו בין השנים הטובות שהיו לי", הוא מספר. "זה היה הרבה זמן אבל באמת אהבתי את המקום, את החברים ובעיקר את הים".
רב"ט אלעד משתף על ההסתגלות לתפקיד החדש: "אמנם אני לא עם החברים באותה הספינה אבל לראות את הפרצופים המוכרים תמיד עוזר ועושה טוב".

"אחר ומיוחד"
כמו חברו, גם רב"ט אריאל נשאר בפנימייה שנתיים נוספות ללמוד מכונאות והתגייס לאחר מכן. "בסוף זה משהו אחר ומיוחד", הוא אומר. "יש כאלו שיגידו שיש קושי בין לעבור ממסגרת צבאית אחת לאחרת, אבל זאת אווירה שונה וזה מאוד מבגר אותך".
האהבה לים תמיד בערה אצל רב"ט אריאל אך היא התעצמה כאשר שמע מנציגים מזרוע הים על השירות. החל ממור"קים - סיפורי מורשת קרב - לימים פתוחים ועד לביקור בטקס סיום חובלים. "לראות את הטקסים שעושים בזרוע ואת כל ההשקעה זה חיזק את הרצון להתגייס לזרוע הים", רב"ט אריאל נזכר.

(צילום: רותם גור, דוברות זרוע הים)

"הדרך שלי"
סמ"ר מעיין הגיע לפנימיה בכיתה י' ומבין כל החבורה הוא הימאי היחידי. אך לפני שהגיע לפנימייה הוא לעולם לא דמיין את עצמו בתפקיד הזה.
אביו היה לוחם ביחידה מיוחדת אבל דווקא הוא היה זה ששיכנע את סמ"ר מעיין להתגייס לתפקיד של לוחם ימי. "הוא זה שאמר לי: 'תתגייס לזרוע הים, הם הולכים עם הראש ולאו דווקא תמיד עם הרגליים, אני חושב שזה מה שיבנה אותך'", סמ"ר מעיין משחזר. "הדרך שלי הובילה אותי לפה ואני לא מתחרט לרגע, השירות מבצעי, כיף, משפחתי, משמעותי ונותן לי המון חוויות".

"להילחם עם אותם אנשים שגדלתי איתם זאת הרגשה מוזרה קצת", משתף סמ"ר שחר. "לפני כשנתיים חגגנו ביחד כמו בני נוער ודאגנו ממבחנים, עכשיו מה שמדאיג אותנו זה להילחם ולשמור על עצמנו והמדינה. הפכנו למשפחה בפנימייה והיום כל אחד מפנה תמיד זמן לשני כדי לעזור, לתמוך ולעלות את המורל", מסכם סמ"ר מעיין.
הם אולי פזורים ב"דבורות" שונות, אבל כשהם חוזרים אחרי הפלגה ארוכה - תמיד יש מי שמחכה להם בחוף.

עוד כתבות בנושא