השבוע במלאת 35 שנה להשתתפות זרוע הים במבצע משה חזרנו לאחת מהפעולות המסובכות וההיסטוריות בתולדות הזרוע

נובמבר 1981, שעת לילה, הים האדום צפונית לפורט סודן. מתוך העלטה מגיחות סירות גומי של לוחמי שייטת 13 ומתקרבות לחוף. עם הגעתם לחוף פוגשים הלוחמים משאיות מכוסות בברזנטים. תחת מעטה של חשאיות יוצאים מהמשאיות עשרות אנשים- מבוגרים, צעירים, נשים, ילדים ותינוקות, והלוחמים עוזרים להם לעלות לסירות. תחושות בלבול ופחד ניכרות על פניהם אך אין זמן לבזבז, חייבים להתפנות מהר בטרם הכוח יזוהה. כשסיימו לעלות על הסירות יצא הכוח חזרה לים וחבר לספינה שחיכתה להם במרחק בטוח מהחוף. כך התנהל המבצע הראשון מבין תשעה להעלאת יהודי אתיופיה ארצה דרך הים. במבצעים הללו, שהתפרסו על תקופה של כשלוש שנים, הועלו ארצה כ-1000 מיהודי אתיופיה. היה זה שיתוף פעולה יוצא דופן בין המוסד, הקומנדו הימי ושייטת ספינות הטילים. השבוע, במלאת 35 שנה למבצע הראשון- מבצע "הגדרה עצמית", חזרנו אל המברקים, הדו"חות והתחקירים כדי לשפוך מעט אור על אחת מהפעולות ההיסטוריות בתולדות זרוע הים.

סיפור כיסוי

ישנן עדויות לקיומה של קהילה יהודית באתיופיה כבר לפני 2,000 שנה. בשנת 1973 פרסם הרב עובדיה יוסף ז"ל חוות דעת ובה נקבע כי "הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל..." וקרא להצילם מהיטמעות בכלל האוכלוסייה והתבוללות. בזכות חוות דעת זאת ואחרי מאבק ממושך הוכרה זכות השיבה של יהודי אתיופיה. בשנת 1975 חלה הרעה במצבה של קהילת יהודי אתיופיה בעקבות נפילת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי ועליית הנהגה מרקסיסטית. בעקבות ההפיכה אלפי יהודים נמלטו מכפריהם באתיופיה ועשו את דרכם למחנות פליטים בסודן. מדינת ישראל מבינה כי יש צורך בחילוץ יהודי אתיופיה והעלאתם ארצה.

בשלב הראשון הצליחו נציגי המוסד להטיס דרך אתיופיה כ-25 יהודים בשבוע מתוך הגדרתם כפליטים בחסות ארגוני האו"ם. פיתרון זה לא היה מהיר דיו וממשלת ישראל, יחד עם גורמים שונים בצה"ל, חיפשו דרכים אחרות ואפקטיביות יותר. אחת הדרכים שנבחנו הייתה העלאת היהודים דרך הים. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, פנה למפקד זרוע הים באותה תקופה, האלוף זאב אלמוג, וקיבל תשובה חיובית באשר ליכולות זרוע הים לבצע את המשימה. לצורך כך הוקמה תשתית להעלאת העולים במסווה של אתר נופש צפונית לפורט סודן, כאשר כפר הנופש הוקם על ידי אנשי מוסד ששהו בסודן. בכפר הנופש קיימו פעולות צלילה ושיט כדי להרגיל את השלטונות האזוריים לתנועת כלי שיט באזור על מנת לא לעורר את חשדם. באופן מפתיע, הכפר נחשב ליוקרתי בקרב השכבות הגבוהות בסודן ובמדינות האזור, דבר שחיזק בצורה משמעותית את סיפור הכיסוי.

חילוץ באישון לילה

עם כינון ההחלטה להעלות ארצה את יהודי אתיופיה דרך הים החלה עבודת מטה בין המוסד וזרוע הים כדי להכין את השטח לפעולה. הוטל על שייטת ספינות הטילים לבצע סיור מקדים לאיסוף מודיעין ולהכרת הזירה. האזור הנבחר נחשב לבעייתי כיוון שהוא היה קרוב לנתיבי שיט וטיס עמוסים והיו בו רצועות אלמוגים שהקשו על ההתקרבות לחוף. לכן היו לתכנון המקדים ולחשאיות חשיבות יתרה. הוחלט כי אח"י רשף ואח"י כידון ישתתפו במבצע שנקרא "מרום הרים", במהלכו חיפשו אחר האזורים הטובים ביותר לעגינה של כוחות זרוע הים. אחרי מבצע "מרום הרים" החלו להיערך להעלאת העולים ארצה. נקבע כי אח"י בת גלים תשתתף במבצע. הושם דגש על החשאיות של המבצע כדי לאפשר מבצעים עתידיים באותה מתכונת. מחקו את שם האנייה וסימני זיהוי, התחמושת שנלקחה לא הייתה מסומנת ובעת הורדת סירות הגומי הלוחמים הונחו לשמור על ניקיון האזור. הוחלט ששם המבצע יהיה "הגדרה עצמית".

ההפלגה משארם א-שייח' לפורט סודן החלה ב-8 בנובמבר 1981 כשב-12 בנובמבר החל הסבב הראשון של העברת עולים מהחוף לאח"י בת גלים. סירות הגומי של שייטת 13 הגיעו לחוף ופגשו את העולים שהובאו לשם על ידי אנשי המוסד. עם סיום העברת העולים לסירות הגומי והיציאה לים, גובה הגלים החל לעלות וחלק מסירות הגומי התמלאו במים. אף על פי שהעולים היו רתומים לחגורות הצלה הם היו מוכי הלם. עבור חלק גדול מהם הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראו ים. עם ההגעה לאח"י בת-גלים העולים עברו תהליך מיון וקליטה ראשוני כאשר הצוות הרפואי עבד מסביב לשעון וטיפל במחלות ים, בפציעות ובבעיות רפואיות שונות. שייטת 13 ביצעה סבב נוסף להבאת עולים כעבור שלושה ימים וב-18 בנובמבר שבה אח"י בת גלים לשארם א-שייח'. משם, העולים הועברו באוטובוסים לבח"א 29 (שדה אופיר), הוטסו ללוד והועברו למרכזי קליטה. במסגרת המבצע הובאו בשלום 164 עולים. לפני המבצע נקבע כי לוחמי שייטת 13 לא יגיעו לחופי סודן מחשש שילכדו וכי העברת העולים תתבצע בים. בזמן המבצע מפקד הכוח של שייטת 13, רס"ן דודו שיק, קיבל החלטה להגיע לחוף למרות ההנחיות, זאת כדי לא לסכן את חייהם של העולים, החלטה שזכתה לגיבוי מלא של מפקד זרוע הים דאז, אלוף זאב אלמוג, בתום המבצע.

דרך הים

אחרי מבצע "הגדרה עצמית" נערכו עוד שמונה מבצעים נוספים להעלאת יהודי אתיופיה. בסך הכל הועלו ארצה 972 עולים מאתיופיה דרך הים. במהלך המבצעים זרוע הים שידרגה חלק מהכלים ושיטות ההעברה של המפליגים מהחוף לאח"י בת גלים. החשש לביטחונם של העולים ומספרם הרב היו זרזים לרכישת ה'מוליות' לשייטת 13. ה'מוליות' היו סירות גומי עם תחתית קשיחה שאפשרו העברה בטוחה יותר של העולים מהחוף לאח"י בת-גלים. הבעיה העיקרית במבצעים הייתה השמירה על החשאיות. ככל שנוספו עוד ועוד מבצעים מעגל שותפי הסוד התרחב והיה חשש גדול לדליפת מידע שתחשוף את פעילות הזרוע.

עם הזמן התחושה הייתה שהקשיים הולכים ונערמים ועל כן הוחלט להפסיק את המבצעים בתווך הימי ולחפש דרכים חלופיות להעלאת יהודי אתיופיה ארצה. הדרך שנבחרה הייתה באמצעות מטוסי הקרנף של חיל האוויר הישראלי. מעורבותה של זרוע הים בהעלאת יהודי אתיופיה נשמרה בסוד עד שבשנת 1994 הותרו לפרסום פרטי המבצעים. העלאת יהודי אתיופיה ארצה הינו פרק ייחודי בתולדות מדינת ישראל, צה"ל וזרוע הים בפרט. המבצע הוכיח את הפוטנציאל של זרוע הים לפעול כזרוע הארוכה של צה"ל, ולהשתלב במבצע חילוץ מסובך הרחק מחופי ישראל. אף על פי שלא היה זה מבצע פשיטה נועז בעומק האויב המשתתפים בו חשו כי לקחו חלק בפעולה היסטורית.