סיפוריהם המופלאים של שלושה חובלים מקורס 144 שהלכו בעקבות אבותיהם לזרוע הים
"משפחת זרוע הים" היא סיסמה ידועה ולא בכדי. היא מבוססת על סיפורים רבים של משפחות שראו בשירותם הצבאי לא רק הזדמנות לתרום למדינה, אלא גם להצטרף למשפחה חדשה.
בחרתי לשוחח עם שלושה חובלים בוגרי קורס 144, כדי לשמוע מדוע הם בחרו להתנדב לקורס חובלים, מהם האתוסים עליהם גדלו, ואילו ערכים ספגו בילדותם.
משפחת המצולות של מ'
הסיפור של סגן מ', בן 27 מאזור הצפון, בולט בנוף מסיימי הקורס. הוא התחיל את דרכו בשייטת 3, בתור אחראי מערכת שליטה ובקרה. משם יצא לגיבוש לשייטת הצוללות, אותו עבר בהצלחה רבה, ושם שירת מספר שנים בתור לוחם ביחידה. למרות ההישגים המרשימים שצבר בעת שירותו, בעצת מפקדיו ובעידוד אביו רב - נגד ששירת בשייטת 7, מ' בחר להתחיל מסע חדש - קורס חובלים. "גדלתי כחלק מהמשפחה הזאת ובחרתי לקשור את חיי עם שייטת 7", משתף סגן מ'. "רציתי לעשות זאת כשאני עושה כל שביכולתי כדי לתרום".
לשניהם זכרונות חזקים במיוחד מהשירות בשייטת הצוללות. אביו של סגן מ' טס לגרמניה עם משפחתו בשנת 1995, במטרה להביא את הצוללת אח"י דולפין לחופי ישראל, ובשנת 2016 הפליג סגן מ' לגרמניה כדי להביא הנה את הצוללת אח"י רהב. למעמד המרגש, הגיעו הוריו ואחיו של מ'. בטקסיות, הם שחררו את חבלי הצוללת ואיחלו ל-מ' דרך צלחה.
"כשבועיים לפני שחזרתי ארצה עם הצוללת, נמצאה הצוללות האבודה אח"י דקר, שטבעה לפני שנים עם כל אנשי צוותה", ממשיך ומשתף אביו של מ'. "אני וחברי לצוללת ערכנו טקס מרגש כ-3000 מטר מעל למקום מנוחתה של אח"י דקר".
כש-מ' עשה את דרכו ארצה באח"י רהב, עצר גם הוא מעל לאח"י דקר. זהו מנהג שכל צוללת שמובאת לישראל עורכת. באותה העת, סגן מ' כתב לאביו מכתב אשר תלוי עד היום במשרדו: "10.1.16: בהפלגתנו ארצה, קיימתי עם צוות הצוללת טקס אזכרה ללוחמי אח"י דקר, בעומק צלילה מרבי מעל נקודת טביעתה. זהו כבוד גדול בשבילי להמשיך את מורשת הצוללנים במשפחה".
"אני מתמוגג מגאווה לדעת שהבן שלי בוחר להמשיך את דרכי", מספר בהתרגשות אביו. "השייטת הזאת היא המשפחה שלי ולא הסכמתי לצאת משירות עד שוידאתי כי מחליפיי יודעים את העבודה על בוריה". בנו, סגן מ' מוסיף: "אבא לא צריך להגיד הרבה בשביל שאדע עד כמה הוא גאה. הוא תמיד היה בשבילי מודל לחיקוי - להתנהגות צנועה, יוזמת, חושבת ומובילה. זו הדרך בה אני בוחר ללכת בחיי".
סגירת מעגל במשפחת פרנסיס
סגן רז פרנסיס, בן 21 מקיבוץ חניתה, שובץ עם סיום הקורס במגמת אלקטרוניקה באח"י יפו, בדיוק כמו אביו, רב-סרן במילואים אייל פרנסיס. "תמיד היה בי הרצון להיות חובל", מסביר סגן פרנסיס. "ידעתי מהן המשמעויות של התפקיד מהקשבה לאין ספור סיפורים של אבי ואחיו. לשרת בספינה בה אבי שירת, זו סגירת מעגל שמרגשת את שנינו".
כאשר סגן פרנסיס התגייס לקורס חובלים, חשוב היה לאביו להדגיש עד כמה מאתגר השירות וכמה הוא משמעותי לביטחון המדינה. "הסברתי לרז על אתגרי הקורס והבהרתי שהוא יתקל בהרבה תלאות בדרך. אבל אני בטוח שהוא ייצלח הכל אם יישאר עצמו ולא יתייאש", מסביר רס"ן במיל' פרנסיס. "ידעתי שהוא מסוגל לעשות זאת מאז שהוא היה ילד. אם הוא היה נופל ומתרסק הוא היה קם פי 2 חזק יותר", הוא אומר בגאווה אבהית. "במהלך תקופת הקורס של רז, הרגשתי שאני חווה את הקורס שלי מחדש. הזיכרונות והרגשות חזרו ועלו, ואני מבין על מה הוא מדבר ועם אילו אתגרים הוא מתמודד", הוא מוסיף.
סגן פרנסיס מרחיב על התמיכה המיוחדת שסיפק לו אביו, "במהלך הקורס נזקקתי לעצות מאבא, במגוון נושאים אישיים ומקצועיים - והייתי מאושר לקבל אותן. הרי מי ידע לעזור לי יותר טוב מבן אדם שעבר את הקורס בעצמו ואני כל כך אוהב ומעריך?".
"אני בטוח שהבן שלי יהיה חובל מצוין, דבר ראשון כי הוא הבן שלי", צוחק רב-סרן פרנסיס, "וגם כי הוא שואף למצוינות באופן תמידי. הוא אדם אמפתי אשר תמיד שם את האחר לפניו, ובעל יכולת טובה בעבודת צוות - מה טוב יותר מזה?".
משפחת יוסף באים בגלים
אל"ם במיל' דודי יוסף, שירת בכל בסיסי זרוע הים, במספר רב של תפקידים, ביניהם צ'יף באח"י גאולה, מפקד בסיס מספנה ומפקד מחלקת תאו"ל (תכנון, ארגון ולוגיסטיקה). לכן, אין זהו פלא שהכריז כי "זרוע הים היא המשפחה שלי. וכאשר בני מצטרף ל"משפחה" המורחבת, זהו אירוע מרגש לאין שיעור".
"בבית, זרוע הים הייתה נושא שיחה מרכזי", מספר בנו, סגן שקד יוסף. "היינו מחכים בציפייה לאבא שיחזור הביתה בשעות מאוחרות, הולכים לימי משפחות ויוצאים לסיורים בכל הבסיסים", הוא מוסיף. "כשהגעתי לגיל 16, החלטתי שאני רוצה לבצע את השירות המשמעותי ביותר עבורי, שירות הכולל פיקוד, מבצעיות, מערכות מסובכות וכמובן - ים. סיפרתי על זה לאבא, והוא השיב: 'אז אתה רוצה להיות חובל'".
שניהם מתארים אהבה והערכה רבה למקצוע, "את הנשק שלנו אנחנו לא מחזיקים בידיים - הנשק שלנו הוא הספינה, איתה אנחנו יוצאים לקרב ובה אנחנו חוזרים בשלום אחרי ניצחון", אומר סגן שקד, ואביו מחזק: "להיות חובל זו זכות אך גם אתגר גדול. אני זוכר מקרה בו הספינה נתקלה בקשיים רבים ולא הצליחה להמשיך, ועלי הייתה מוטלת המשימה להוציא אותנו מהמצב הזה בזמן שהכול מתפרק - הספינה וגם האנשים".
למרות הייחוס המשפחתי, לסגן יוסף היה חשוב לסלול את דרכו בעצמו, "כאשר עשיתי את צעדיי הראשונים בהפיכתי לחובל, לא סיפרתי לאף אחד מיהו אבא שלי", אומר סגן שקד. אביו מוסיף, "שקד עשה הכול בשתי ידיו, מההתחלה ועד הסוף. כשהגיע לסוף שלב אקדמיה, המתרחש יותר משנה לאחר תחילת הקורס, נערך טקס, בסיומו נתקלתי במפקד בית הספר לחובלים אשר שירת איתי בעבר - הוא תהה מדוע אני נוכח בטקס, וכשאמרתי לו שהבן שלי סיים את השלב הוא היה מופתע שלא ידע דבר על כך".
שקד מסכם: "אני יודע שאני מי שאני היום בזכות אבא. אני פרי יצירתו של הצניעות, נעם ההליכות והאמונה שלו בצדקת הדרך", הוא מוסיף. "אבא אמר לי משפט שליווה אותי במהלך הקורס וימשיך ללוות אותי במהלך שירותי הצבאי, 'לפעמים צריך להמשיך גם כשלא יודעים לאן'".
מעשה אבות - סימן לבנים
