"אתה צריך להבין, אין שום דבר בין קורס החובלים שאני עברתי לבין הקורס הנוכחי". כך מספר לי בן ציון יעקב, בוגר קורס החובלים הרביעי ובין האנשים היחידים שעוד נותרו לספר את הסיפור. כשנכדיו יתגייסו ביום מן הימים לקורס החובלים, הם יעסקו במשימות צבאיות רגישות ומסווגות שהשתיקה יפה להן. אבל עבור סבם - הוא עסק במשימה הלאומית, התנהל רק אל מול אזרחים, וכל היישוב העברי ידע שהוא בקדמת הבמה. 

חייו של בן ציון יעקב - שזורים בחייה של המדינה. יעקב היה רק נער צעיר כשהתגייס לפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח. "הייתי בן שמונה עשרה, ומ"מ צעיר בשירות הפלמ"ח. אלו היו סוף ימיה של מלחמת העולם השנייה." המאבק בנאצים ועוזריהם תם, ולפתע האתגרים המרכזיים שעמדו בפני הפלמ"ח שינו את צורתם. "הבנו שהמלחמה הגדולה תהיה על ההעפלה, והמשמעות היא שינוי המאבק היבשתי לטובת המאבק הימי.

חדור רוח משימה ונחוש לתרום מעצמו לטובת המפעל ההתיישבותי, בן ציון מחליט לצאת לקורס חובלים של הפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח. "אשקר לך אם אומר שזה נבע רק ממניעים טהורים", הוא מספר בביישנות. "הייתי נער צעיר, רציתי לראות את העולם, לצאת להרפתקאות. אבל עמוק בפנים תמיד האמנתי שכובד המשימה עליי, וידעתי שהרגעים היפים של הנעורים יתחלפו במחויבות ובסכנה".

לאורך השנים השתנה קורס חובלים לבלי הכר. החל מאורכו, תכניו ועד הציפיות מהחניכים. תא"ל בדימוס אלי רהב, לשעבר המדריך הראשי בבה"ד זרוע הים מסביר: "בתקופתי זה כבר היה נראה אחרת לגמרי. האישי הפך למשימתי, היו שיטות הערכה ברורות ונוקשות, וכל חניך הכיר את הספינות והתמצא בהן לחלוטין".  

אולם שני המפקדים מהדהדים את אותו המסר: אולי אופי המשימה השתנה, אבל לא האנשים. "המשימה אמנם אינה אותה משימה, הגישה והכלים הפיקודיים השתכללו, אבל הציפיות מהחניכים זהות - אנשים שאפשר לסמוך עליהם - בלילה, לבד, בקור ובחום, אנשים שידעו לפעול בעצמאות אבל גם ידעו לשתף פעולה", מסביר תא"ל רהב. "טייס נמצא עם המטוס שלו לבד, אבל על ספינה אין אדם אחד שיכול לדעת הכל."