בלגונה של אשדוד, כפסע מהים, אני פוגש שני גברים: סא"ל בדימוס שמואל שבח ומיכאל רויטר. שניהם יוצאי זרוע הים וכיום מנהלים חברות עסקיות מצליחות. כשאני שואל אותם על סוד ההצלחה שלהם, עונים השניים בלי להניד עפעף: "בלי השירות ביחידה 788, האתגרים והכשלונות, לעולם לא היינו מי שאנחנו היום". מייד מוציאים השניים את אלבום הזיכרונות ומתחילים לספר את הסיפור.

"מרגע קום המדינה, רצו הסורים את הכנרת", מתחיל לספר סא"ל (בדימוס) שמואל שבח, שפיקד על  היחידה בראשית שנות השישים. "הכנרת הייתה עבורם הזדמנות לפגוע בריבונות המדינה הצעירה ובמשאב היקר לה ביותר – המים".
"החוק הבינלאומי אמנם אסר על קיום כוח צבאי בכנרת, אבל את הסורים זה לא ממש עניין. הם הסוו את הלוחמים שלהם בכל מיני טקטיקות שונות ומשונות, החל במטעי בננות שהסתירו את המוצבים ועד לטנקים שירו מתוך בתים אל עבר הימה", הוא מוסיף.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע בשנת 1956. לאחר שחמישה שוטרים נרצחו בתקרית אלימה על חוף הכנרת, מדינת ישראל החליטה להזרים למקום כוחות צבאיים. תחת פיקודה של שייטת הטרפדות, קציני וחיילי זרוע הים החלו לפעול באזור, מסווים כשוטרי משמר הגבול. כך החל מירוץ חימוש של ממש בין הצדדים. הסורים ביצרו את עמדתם בכנרת, וצה"ל הגדיל את היקף הכוחות כדי להגן על מרקם החיים התקין. הלחימה הייתה קשה, והאבדות קשות אף יותר.

אל הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו נכנס סא"ל שבח, אז קצין צעיר בחטיבת גולני. "הכל התחיל בערב אחד בשנת 1961", הוא משחזר. "מפקד היחידה, תא"ל בדימוס יצחק דוידי, פנה אליי וביקש ממני לשמור על חייליו בעת שנכח בחתונה. נעניתי כמובן, אבל אם הייתי יודע מה יקרה באותו ערב – מייד הייתי מסרב".

עם רדת הליל החליטו הסורים להפתיע את היחידה. הם החלו להתקרב אל החוף, ופתחו באש על הדייגים חסרי האונים. מייד סא"ל שבח עלה על הספינות, פיקד על החיילים והצליח להדוף את הסורים.

עוד בטרם עלה הבוקר, הובהל סא"ל שבח אל לשכתו של מפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף יצחק רבין. האלוף התלהב כל כך מביצועיו של הקצין הצעיר, עד שהחליט ברבות הימים למנות אותו למפקד היחידה.

"זה היה הזוי בעיניי", הוא מודה בחצי חיוך. "הייתי גולנצ'יק, ללא כל ניסיון או הכשרה ימית. מי אני שאפקד על היחידה הזאת? אבל היום אני מבין מדוע קיבל רבין את ההחלטה הגורלית הזאת: על יחידה כזאת יכול לפקד רק אדם עם תעוזה ויכולת תפקוד בחוסר וודאות מוחלטת".

את המציאות הביטחונית על מימי הכנרת מתארים המפקדים כטירוף של ממש. "חיילנו היו ממש החוצץ בין הסורים לדייגים", משחזר שבח. "הם עשו את המשימות שלהם – איסוף חכות, טיפול בפצועים ותיקון סירות דייגים – בזמן שגבם חשוף לאש האויב. הרגשנו כמו מטרות נעות, ממש ככה".

או אז התיישבו המפקדים אל מול שולחן הסרטוט ובנו תורת לחימה ייחודית, מעין "משחק מוחות". "בחרנו להשתמש בכלי שיט בעלי יכולות מבצעיות שונות. הנחתות, שהיו משוריינות מפני ירי ויכלו לעלות על החוף, וסירות קלות שאפשרו לנו לחלץ ולתקוף במהירות שיא". כדי להטעות את הסורים, היו החיילים זורקים פצצות עשן אל המים. בחסות הערפל היו הסירות מאגפות את הבסיסים ומפגיזות את הכוחות. "שמרנו על תנועה מתמדת בכל הכלים. ידענו שאם נעז לעצור אפילו לשנייה, נהיה טרף קל עבור האויב".

בין קרב לקרב, חיפשו הלוחמים מעט שפיות בקיבוצים שעל גדות הכנרת. הם התארחו בחדרי האוכל, ואפילו הספיקו להשתתף במופעי תרבות ביישובים הסמוכים. הפסקות אלו נתנו להם אוויר לנשימה, אך הן היו כמעט תמיד קצרות מועד. "היה לנו טנדר צבאי במיוחד בשביל אירועים כאלה", משחזר מיכאל רויטר, מלוחמי היחידה. "באחד הימים הלכנו להופעה של שמוליק קראוס בקיבוץ עין-גב. לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת, האורות כבו ונשמע כרוז רועם: 'אנשי החוליה מתבקשים לצאת'. הבטנו אחד בשני, רצנו אל הטנדר האפור שחיכה בחוץ, ובטרם עברה שעה כבר היינו עמוק בתוך הקרב".

רויטר נמנה עם החיילים היחידים שזכו לסגור מעגל מול הסורים. ב-10 ביולי 1967, הצליח צה"ל לכבוש את רמת הגולן ולהדוף את הסורים מהכנרת. "הייתי שם כשפירקו את הפלגה ופינו את הכלים", הוא משחזר. "באותו רגע, כשדרכנו במוצבי האויב וראינו הפירים והמבנים ההרוסים, חווינו תחושת התעלות בלתי רגילה. כל כך הרבה שנים הרגשנו חסרי אונים אל מול הסורים, אך תוך שעות בודדות הצלחנו להביס אותם ולהחזיר את השקט לגליל".