כשגיזה בת ה-8 הסתתרה בין ארגזי תבואה, היא לא האמינה שתזכה לראות את משפחתה או את ארץ ישראל. היום, 75 שנים לאחר מכן, נכדה סרן דן מגן על המדינה כחובל בשייטת ספינות הטילים, חמוש במורשת המלווה אותו עוד מילדות. "סבתא לימדה אותי שגם ברגעים הכי קשים ניתן למצוא שביב של תקווה"

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוריה של גיזה ורד בת ה-8 ידעו שעליהם להגן על בתם בכל מחיר. אב המשפחה נשלח למחנה עבודה גרמני ושאר בני המשפחה גורשו לגטו באוקראינה הקפואה. בדרך נס גורשו גיזה ואמה מהגטו, והצליחו להסתתר בחווה של משפחה נוצרית מקומית. שם, בין ארגזי התבואה ושקי תפוחי האדמה בילתה המשפחה ארבע שנים ארוכות, כך ניצלו חייהם. כשהסתיימה המלחמה גילתה המשפחה שלא נותר להם מקום לחזור אליו. ביתם היה הרוס, והקהילה היהודית הושמדה. אמה של גיזה הייתה נחושה להעניק לבתה עתיד טוב יותר והחליטה להעלות אותה על ספינת מעפילים, מבלי לדעת אם אי פעם תראה אותה שוב.

(צילום: באדיבות המשפחה)

וכך, בדצמבר 1947, הפליגה גיזה לארץ ישראל על סיפונה של "קיבוץ גלויות". זו הייתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר בהיסטוריה של היישוב, ועליה פיקדו אנשי הפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח. בדרך ארצה, במפרץ שבין הים השחור לים התיכון, נתפסה הספינה בידי הבריטים וגיזה וחבריה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. התנאים במחנה היו קשים והחודשים הארוכים הזכירו לגיזה רגעים שהעדיפה כבר לשכוח. בכל זאת, המזל האיר לה פנים, ובחלוף מספר חודשים נשלחה האונייה חזרה לארץ ישראל. בין העולים החדשים התרגשה גיזה לגלות את אביה ואת אמה, ששרדו את המלחמה ועלו יחדיו לארץ ישראל. הם רצו אחד אל השני, התחבקו והתנשקו, והבטיחו שלא יעזבו אחד את השני לעולם.
75 שנים לאחר מכן, סרן דן, נכדה של גיזה, ממשיך לשאת עמו את המורשת המשפחתית של סבתו. "סבתא תמיד הייתה מלאת נתינה, ודאגה להעניק לנו כל מה שיכלה", הוא מספר. "אני משער שזה נבע מהזכרונות שלה מהתקופה ההיא. תחושת הנתינה הזו המשיכה ללוות אותי והובילה אותי גם בהחלטה להתנדב לקורס החובלים".

(צילום: באדיבות המשפחה)

כששמעה המשפחה על גיוסו של דן, התמלא הבית בתחושת שמחה ואופטימיות - סבתו מעולם לא שכחה את החובלים שעזרו לה לעלות ארצה ולהתאחד עם משפחתה.
"בסיום שלב 'מתקדם' של קורס החובלים", משחזר סרן דן, "הלכנו לראות את סבתא בפעם האחרונה. היא כבר הייתה חולה מאוד ולא יכלה להגיע לטקס, ביקרנו אותה בביתה והראנו לה את סיכת המ"מ שזה עתה קיבלתי. לכל אורך כל המפגש סבתא חייכה", הוא מספר. "שלוש שעות אחרי שעזבנו, סבתא נפטרה. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל אני משער שגם במותה היא נשארה כך - עם חיוך על הפנים".
גם היום, בעיצומה של המלחמה, זכרונה של סבתו ממשיך ללוות את סרן דן בכל צומת משמעותי. "כולנו חווינו רגעים לא פשוטים", הוא מסכם. "איבדנו חברים ומשפחה, היינו שבועות ארוכים בים ונתקלנו בסיטואציות מבצעיות שלא דמיינו שנחווה. דווקא ברגעים כאלה אני נזכר בסבתא  ובאופטימיות שהיא הפיצה. היא לימדה אותי שגם ברגעים הכי קשים ניתן למצוא תקווה".

(צילום: באדיבות המרואיין)