רס"ן ספיר, ראש תחום נפגעים בזרוע הים, מספרת על רגעי השכול והתקווה בראיון מיוחד ליום הזיכרון
שורות רבות נכתבו על דמותו של קצין הנפגעים. הסיפור הנפוץ מתאר את קורותיו של איש צבא המגיע לבית משפחה בשעת לילה מאוחרת ובעל כורחו נדרש להפוך את כל עולמה. אמנם רגע הבשורה הוא אבן דרך משמעותית במסע הקשה של המשפחה, אבל הוא רק הצעד הראשון. "אנחנו רגילים להאמין שהכאב מתקהה עם הזמן", מספרת רס"ן ספיר, ראש תחום נפגעים בזרוע הים. "זה לא נכון אצל משפחות שכולות. ככל שעובר הזמן החלל הולך ומתרחב והכאב הולך ומתגבר. כשמגיעים לשבת הראשונה בלי החלל, חסר כיסא. כשמגיעים לחג הראשון, מבינים שכל חג הולך להיות בלי האהוב שאבד. כשמגיעים ליום הזיכרון, כל העם מצטרף לכאב של המשפחה, אבל בשביל המשפחה כל יום הוא יום זיכרון".
רס"ן ספיר עוסקת באותו כאב יום יום. היא נכנסת לחיי המשפחה רק לאחר שהתבשרו על הבשורה הקשה, ומלווה אותם לאורך שנים בתהליך מתמשך של התמודדות עם קשיי השכול. "הבשורה הקשה מוטלת על כתפיהם של אנשי מילואים. אני נכנסת לחיי המשפחה רק לאחר הלוויה." המטרה היא ליצור הפרדה בין האובדן הקשה לבין הקשר האינטימי עם איש הנפגעים מטעם הזרוע.
קצין הנפגעים מלווה את המשפחה במגוון רחב של תהליכים מורכבים. החל מהחלטות הנוגעות לקבורה ותרומת איברים, הצגת תחקירים מבצעיים וליווי מקצועי של המפקדים בשטח. אך התפקיד החשוב ביותר של קצין הנפגעים, כפי שמספרת רס"ן ספיר, הוא שמירת הזיכרון. "אני פוגשת הרבה הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם לפני עשורים. המשפחה המשיכה בחייה, הנכדים כבר לא מבקרים כמו פעם, וההורים מרגישים שהם נאלצים לשאת את האובדן לבד. אני יכולה לתת להם ודאות שיהיו אלו שיכירו את ילדיהם, ידעו מה אהבו לעשות, מי היו, במה האמינו. אני יכולה להבטיח שהאובדן שלהם לא נשכח".
לאורך השנים ליוותה ספיר משפחות רבות. היא שמעה סיפורים קשים, ליוותה אמהות, אבות, אחים וחברים. בכל בוקר בו היא עוטה את המדים הלבנים והשרוך הצהוב-תכול, היא מתחייבת להיות העוגן התומך עבור המשפחה והמפקדים. "יש רגעים שבהם גם אני נשברת", היא מודה. "אני גם בן-אדם. כשאני שומעת סיפור שנוגע בי, לא אעצור את הדמעות. אני חושבת שדווקא האותנטיות היא זו שמייצרת את הקרבה ביני לבין המשפחות. עם זאת חשוב לזכור שהאבל הוא לא שלי. אני שומרת על קווים מקצועיים, אבל מטבע הדברים הם מיטשטשים עם הזמן".
דווקא מתוך הכאב והשכול, רס"ן ספיר בוחרת לספר על רגעי התקווה. "אני קמה כל בוקר מלאת אופטימיות. אני רואה איך המשפחות מוצאות את הכוח לבחור בחיים, לחפש את השמחה, לקיים את מצוות החיים שהבן שלהם השאיר אחריו. וכך כולנו צריכים לנהוג. אין לנו זכות לא לקוות ולא להיות אופטימיים. אנחנו חייבים להמשיך בכל הכוח, להישאר מלוכדים, להסתכל אחד על השני ולשפוט אנשים לכף זכות. אין לנו ברירה אלא לבחור בטוב".
