לפני שנתיים לאחר פטירתה של אם המשפחה מצאה משפחת הפנר את המכתבים של אהובם, מיקי. לכבוד 50 שנה לפטירתו של יקירם החליטו להנציח את זכרו באלבום מיוחד
"משפחה יקרה מאוד, זה מכתבי האחרון שאני יכול לשלוח לכם, וחבל שלא אוכל להימצא אתכם בחגכם זה. אני מקווה שהיעדרי לא יעיב על שמחתכם אך אני מאוד מצטער שאאחר לשמוח בשמחתכם. אני לא חושב שהמכתב הבא שלכם עוד יגיע אלי. את זמן בואי המדויק לא אוכל לכתוב לכם, אך אין לכם מה לדאוג אתם תדעו אותו בעוד מועד וחסר לכם שלא תבואו לקבל אותי", רב"ט מיכאל (מיקי) הפנר כתב את המילים הללו בינואר 1968, שבועות אחדים לפני שנהרג באסון טביעת הצוללת אח"י דקר. לאחר 50 שנה, משפחתו מצאה את המכתבים במגירה ישנה שמעולם לא פתחו והחליטה להכין אלבום מיוחד לזכרו. "ישבנו בבית, לאחר ההלוויה ופתחנו את המכתבים. הקראנו אותם וכלם האזינו, השתוקקו לשמוע את תוכנם", מספר אחיו של מיקי, דרור.
טביעת הצוללת מוגדרת עד היום כתעלומה לא פתורה שהשפיעה רבות על זרוע הים ומורשתה. אח"י דקר יצאה בינואר 1968 לכיוון חופי ישראל ובחצות ניתק עמה הקשר ואבדו עקבותיה. חודשיים לאחר האסון הגיעה המזוודה של מיקי לבית הוריו שבירושלים. "זה פתח הכל מחדש למרות שזה היה פצע שדימם ללא הפסקה", מסביר אחיו דרור הפנר. דרור היה בן עשר באותה העת ובשל גילו הצעיר הוריו ניסו להרחיקו מהמקרה ככל הניתן. "ברגע שהודיעו על האסון ברדיו הוציאו אותי מהבית, לא רצו שאהיה מעורב, שהכאב יגיע גם אליי. ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה. ועד שלא מצאו את הצוללת ב-1999 השמועות על מה שקרה בדקות האחרונות היו רבות."
"אני זוכרת מעט מאוד ממנו למרות שהייתי בת 16 באותה תקופה", נזכרת אחותו של מיקי, אירית. "היינו חברים מאוד טובים ותמיד אני חושבת איך החיים שלו היו נראים אילולא המקרה". במשך תקופה ארוכה משפחתו של מיקי, כמו משפחות נוספות, האמינו כי הצוללת תעלה מעל פני המים ויקיריהם ישובו אליהם. "אני זוכרת שהיו לי ציפיות, קיוויתי שהוא יחזור, כאילו אף פעם לא נפרדתי ממנו", משחזרת אירית. "אך ב-1999 כשמצאו את הצוללת תקוותנו נגוזה".
"מצאנו את המכתבים לאחר פטירתה של אמי. כל השנים היא החביאה אותם כחלק מהשתיקה שהייתה מקובלת אצלי בבית. לא דיברו ולא פתחו עניינים לא פתורים", נזכר דרור. למרות השתיקה הכואבת שבאה לאחר מותו, במכתביו מיקי שיתף את משפחתו ומכריו במתחולל בחייו. "במילים ספורות אני מספר לכם על כל מה שאני עושה", כתב בנובמבר 1967. הוא כותב במלוא הכנות, לא מחסיר פרטים ויכולים להבחין באופיו הייחודי דרך מכתביו, הוא היה בחור בן 20 שאהב את החיים. "מיקי היה אדם משפחתי, שמח, חברותי, אדם שהמשפחה הייתה מאוד חשובה לו. הוא כתב לקרובים רבים, גם כאלו שלא הכיר", מספר דרור.
"באמת לא רע כאן, רואים מקומות יפים, נופים נהדרים, כמה חבל שאי אפשר לצלם את כל זה ולהנציח זאת... זו הרגשה מצחיקה לחשוב שבעוד חודשיים כבר אהיה בארץ, אך מי חשב אי פעם שאהיה בחוץ לארץ". במכתביו השונים מיקי מספר על "מסעות הצבר בממלכה המאוחדת". הוא עבד קשה ובמרץ כמו כל חבריו אך בילה וראה עולם בו זמנית. זו הייתה הזדמנות עבורו גם לתרום למדינה כפי שרצה וגם להגשים כמה חלומות.
בשלל המכתבים והגלויות ניתן להבחין בין השורות ברגשות המסתתרים במילים הפשוטות. "אנחנו מאוד מרגישים בחסרונך ומתגעגעים אליך... אני כבר מחכה בכליון עיניים לשמוע ממך פרטים נוספים ויותר מכל לראותך בקרוב", כתבה לו אמו. מיקי שלא רצה להדיר שינה מעיניה וכתב לה: "כרגע לצערי לא אוכל לספק שום מקור לדאגה כיוון שמכונית אין לי וסוודר אני לובש".
הוא שלח תמונות ומכתבים רבים, התגעגע ארצה, רצה לפגוש את משפחתו אך נהנה מהשהייה באנגליה. "לא היה שום דבר יוצא דופן במכתבים, אלו דברים שהעסיקו נער בגילו", אומר דודו של מיקי, עמי. "אני זוכר את היום שבו הודיעו ברדיו שהקשר עם הצוללת נותק, זה היה יום שבת ובתשע בבוקר. ולמרות שאני אופטימיסט מטבעי, ידעתי שקרה אסון".
דרור מספר על מיקי באיפוק ושוקל מילים, "כשילדי היו צעירים לא דיברתי איתם על מיקי. לא הסתרתי מהם מידע אך זיכרונו לא היה נוכח בבית. רק כשהגיעו לבגרות לקחתי אותם לאזכרות". רז, בנו של דרור תמיד התעניין בדודו ורצה לשמוע עליו כמה שאפשר.
"כשהייתי ילד לא הכרנו את הסיפור, לא היינו מדברים על זה בבית. רק כשגדלנו ביקשנו מאבא שידבר איתנו על מיקי כדי שנוכל לשתף את הסיפור שלו ולהנציח את זכרו", מסביר רז. בעצם רק בגיל 16 רז התחיל להתעמק ולהיחשף לסיפור המשפחתי עד אז זה היה בגדר תעלומה. עם הגיוס לצה"ל הוא הבין כי יש ביכולתו להמשיך את דרכו של מיקי וכך עשה.
סמ"ר רז הפנר (21) יסיים את שירותו הצבאי בעוד כשבועיים. "הגעתי לזרוע הים בעקבות מיקי. היה בי רצון עז להגיע ולראות צוללות, להבין בדיוק מה זה". רז משרת ביחדת מודיעין בזרוע ובמהלך שירותו הוא הפליג על צוללת בדיוק כמו דודו. "זה היה מרגש מאוד. ללא ספק רציתי להבין בדיוק מה קורה בכדי להתחבר למיקי כמה שיותר".
"במהלך השירות ניסיתי ללמוד כמה שיותר על דוד שלי, על אח"י דקר והמורשת של האסון", מסביר רז. "מורשת אח"י דקר לא נעלמה ומורגשת עד היום בזרוע בקרב המשרתים".
מיקי נשאר ותמיד היה בתודעת משפחתו, הם לא הפסיקו להתגעגע אליו. "אם הייתי יכול לדבר איתו הייתי אומר לו שהאובדן היה לנו קשה מאוד ולא השלמנו איתו כמשפחה עד היום", אומר דודו, עמי. "אם הייתי פוגשת אותו עכשיו, אחרי כל השנים האלו, הייתי אומרת לו שהוא מאוד חסר לי ושמעולם לא הרגשתי שנפרדתי ממנו", אירית משתפת.
למיקי היה חשוב לשלוח ולקבל מכתבים, הוא רצה להיות מעודכן במתרחש בארץ ולהיות מעורב בחיי משפחתו, "אני שמח לקבל מכתבים ושונא להישאר בלעדיהם", כתב למשפחתו. הוא היה מסיים את המכתבים בנימה אופטימית ובאמירה "שלכם מיקי".
עוד כתבות בנושא
