שייטת 13 ספגה אבדות קשות – שמונים וחמישה חללים במספר. זיכרון והנצחת חללי היחידה, ולמידה מאירועי הלחימה הרבים בהם השתתפו, מהווים אבן יסוד בתרבות היחידה. הנה סיפורו, וסיפור הנצחתו, של אחד מהם
שייטת 13 איבדה רבים וטובים מלוחמיה, במספר רב של פעולות חשאיות שלא ניתן לספר אודותיהן. באופן אירוני, בוגרי השייטת - חדשים, ותיקים ונופלים - ידועים בציבור כקבוצה מגובשת ומאוחדת. השייטת מדגימה זאת כאשר היא מסייעת למשפחות חלליה להנציח את יקיריהן במגוון אפיקים, ביניהם מרוצים, אנדרטאות, שירים וסיפורים.
אחת מן המשפחות האלו היא משפחתו של סמל-ראשון עמנואל סוניניו ז"ל, שנפל בגיל 29, בעבודתו כלוחם בשירות הביטחון הכללי. הוא היה נשוי ליורה, שהיתה אז בהריון עם בנם, מיכאל. משפחתו של סמ"ר סוניניו בחרה להמשיך את מורשתו באמצעות הקמת מרכז לתרפיה באומנות, "מרכז מנו", הנמצא בבית הספר "בן צבי" שברחובות עיר ילדותו.
"כשמנו נפל, קיבלנו תמיכה וחיבוק גדול מהשייטת. המון אנשים שלא הכרנו אבל הכירו את מנו ניסו לעזור ולתמוך בנו", מדגישה אמו.
אמו פטריצ'יה ואביו טוליו עלו לארץ מאיטליה כשבוע לאחר שהתחתנו. "עלינו לארץ מטעמי ציונות טהורים", מספרת פטריצ'יה. "עברנו את השואה באיטליה, וזה גרם לנו להבין שעמנו זקוק למדינה ריבונית כדי שנוכל להגן על עצמנו בכל מעודנו, ולכן כל ילדנו ונכדנו התגייסו לצבא, כולל כמובן מיכאל בנו של מנו שהיה לוחם וקצין בגבעתי".
האהבה לים זרמה בעורקיו של סמ"ר סוניניו. "לא הייתה בו טיפה של ספק לאן להתגייס - היה ברור לו שלזרוע הים, ולקומנדו הימי בפרט", מסבירה אמו. "הוא אהב את הים מאז שהיה ילד. כשהוא התגייס וסגר הרבה שבתות, כמו כל לוחם בשייטת, כל המשפחה הייתה מגיעה לבקר אותו, והיינו עושים פיקניקים בחופי עתלית".
סמ"ר סוניניו פרח בצבא - הוא אהב את חבריו ליחידה והרגיש שהוא נותן את המירב למען ביטחון המדינה. בסיום שירותו בשייטת, הוא בחר להתנדב לשב"כ. "תחושות המסוגלות, המשמעות וההשפעה הממשית, השרו עליו אושר. היינו גאים בכל צעד שבחר", מדגישה אמו.
כשנה לאחר האסון פנתה פטריצ'יה לבית הספר בו עבדה כמורה לאומנות, בבקשה לפתוח בו מרכז לתרפיה באומנות. אט אט המקום גדל והפך ל-"מרכז מנו" אשר אליו מגיעים גם ילדים משכבות סוציואקונומיות חלשות. "גיל בית הספר היסודי הוא שלב קריטי בהתפתחות חשיבות הביטוי האישי אצל ילדים", מסבירה פטריצ'יה. "בנוסף, מנו אהב אומנות וידע שצריך אלטרנטיבה ללימוד הבסיסי של בית הספר, שצריך משהו אחר. כשהוא היה נוסע לבסיס הוא היה עובר בבית הספר ועוזר לי לצבוע ולתקן, מתוך הבנה עד כמה חשוב לתת לילדים להיחשף לאומנות", משתפת אימו.
כיום, המרכז הוא הלב הפועם של בית הספר. "אני שומעת את הילדים במסדרונות אומרים, 'אני הולך למנו, אני בדרך למנו', וזה מרגש אותי במיוחד", מספרת פטריצ'יה. "לפעמים הילדים שואלים אותי מי זה מנו, ואני עונה להם: 'מנו זה הילד שלי. הוא היה לוחם בצבא והוא נפל בזמן שהגן על המדינה שלנו'".
סיפורו של מנו הוא אחד מיני רבים. שייטת 13 עורכת מדי שנה ערב הנצחה לחללי היחידה, בה מספרים סיפורים על מי שהיו ואינם עוד.
ביום שני (2 במאי) במסגרת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה התייחדה השייטת עם נופליה. לוחמי השייטת בצעו ריצת אלונקות שארכה כ 12 קילומטרים מבסיס היחידה בעתלית ועד מעלה הכרמל. מטרת הריצה רגע לפני יום הזיכרון, היא לזכור את אחיהם לנשק בדרך הייחודית לאנשי הצפרדע.
הטקס הקרבי להתייחדות עם הנופלים התקיים במעלה הכרמל, ב'מצפור השייטת' החדש אשר הוקם לזכר 85 נופלי היחידה. לאחר הריצה במעלה בהכרמל, הלוחמים הגיעו למצפור וכאשר האלונקות על כתפיהם בעודם משקיפים אל עבר הים קראו בעוצמה את שמות הנופלים.
מתוך דבריו של מפקד שייטת 13, אל"ם א' בשיח עם הלוחמים: "לרוץ דרך החופים והשבילים בהם רצו, להתאמץ ולהזיע ביחד בעלייה הקשה עם אלונקות על הכתפיים, להביט ביחד על החופים שמהם הם יצאו בפעם האחרונה, יצאו ולא שבו". מפקד השייטת הוסיף: "לוחמים, עכשיו זאת המשמרת שלנו. המשמרת שלנו לזכור, להנציח ולספר את סיפורם. המשמרת שלנו להמשיך בדרכם ובדמותם, כחיילים וכבני אדם. המשמרת שלנו להמשיך לפעול ברוח השייטת - ליזום, לחתור למגע ולעשות כל שנידרש בכדי לשמור על ביטחונה וחוסנה של המדינה הנפלאה הזו. יהיה זכרם של חללי היחידה ושל כלל חיילי מערכות ישראל ופעולות האיבה ברוך.
עוד כתבות בנושא
