מפקד בית הספר לפיקוד בבה"ד זרוע הים, סרן איתי צור, מספר בריאיון משותף עם סבו, רס"ן במיל' מיכאל מנור, על היותו דור המשך לניצולי שואה במדי הקצונה של זרוע הים

"השואה תמשיך ללוות אותנו עוד הרבה שנים קדימה, אבל היום, מה ששונה זה שיש לנו מדינה עם צבא חזק שמבטיח כי דבר כזה לא יקרה שוב". כך אמר לי מיכאל מנור, רב-סרן בדימוס בזרוע הים וסבו של סרן איתי צור, מי שהיום מפקד על בית הספר לפיקוד בזרוע. מהרגעים הראשונים של השיחה איתם, קשה לפספס שמדובר בקשר חזק ביותר, מעבר לקשר רגיל בין סבא לנכד: החיוך הרחב שעולה לאיתי כשהוא מדבר על סבו ונימת קולו המרוגשת של הסב בכל פעם שמזכיר את נכדו הראשון, שממשיך את דרכו בזרוע הים.

להירשם בדפי ההיסטוריה

השנה היא 1941 וגלי מלחמת העולם השנייה מכים בחופי העולם ולכולם מובן כי הסוף רחוק מלהגיע. מיכאל מנור רק בן שנתיים וכבר נמצא באירוע שיירשם בדפי ההיסטוריה לעד. "נולדתי בשנת 1938, והשואה באזור שאני הייתי בו - שהיום הוא מולדובה - התחילה בשנת 1941", מספר מנור. "הייתי בן שנתיים בערך כשהכל התחיל. הוגלנו לאוקראינה שם היינו עד ששוחררנו על ידי הרוסים בשנת 1945. בשלב הזה הייתי כבר בן חמש, ביליתי את כל הילדות שלי שם ונותרתי עם המון זכרונות. אמא שלי נספתה בשואה, איבדתי אותה לפני שיכולתי להיקרא ילד ונשארתי רק עם אבא".

מלחמת העולם השנייה והשואה הם לא נושאים שמהדהדים בין קירות הבית ביום-יום. עם זאת, גם לא מדובר בסוד כמוס או בדבר מודחק. "לפני כמה שנים הבנים שלי החליטו לעשות ריאיון איתי על כל מה שעברתי מימי השואה ועד שהגעתי לארץ", משתף הסבא.

"סבא מצטנע, לא היינו מדברים על השואה בבית יותר מדי כי הוא לא אהב לפתוח את הנושא הזה", משתף סרן צור. "לפני כחמש שנים סבתא שלי הכריחה אותו לשבת ולדבר, אז לא הייתה לו כל כך ברירה", הוא אומר, חצי מחויך, "אבל תמיד ידענו על זה, היה קיים שיח וזה לא היה סוד שסבא עבר את השואה. עם זאת, אף פעם לא ירדנו לפרטי-פרטים עד שהוא באמת ישב ועשה את התיעוד הזה, ועכשיו כל מי שמתעניין בו יכול לצפות".

היום שאחרי

רס"ן בדימוס מיכאל מנור עלה לארץ בשנת 1958 והוא מספר שהמקום היה לו לבית כבר מהרגע הראשון. "היה משהו שדחף והיה משהו שמשך בעלייה שלנו לארץ. מה שדחף אותנו היה אופי המדינה - חיינו במדינה קומוניסטית עם אופי סובייטי, עם חוקים והגבלות מאוד נוקשים. מצד שני, הייתה משיכה מאוד גדולה להגיע לארץ ישראל והיה המון עניין סביבה. לא הפסיקו לדבר על בן-גוריון והמדינה החדשה שהוקמה בעזרת היהודים שעושים חיל, והחלטנו לעלות ארצה".

"השירות בצה״ל היה עבורי שליחות ואחרי שסיימתי את לימודיי בטכניון והייתי מהנדס, התגייסתי ישר לתפקידים טכניים, בין היתר, שני התפקידים האחרונים שלי מפקד בית הספר לאלקטרוניקה בבה"ד זרוע הים - ממש איפה שאיתי משרת - ובנוסף הייתי מפקד בית המלאכה במספנה שמטפל בכל הציוד האלקטרוני בזרוע".

מי שממשיך את דרכו בזרוע של רס"ן בדימוס מיכאל מנור הוא הנכד הראשון שלו, סרן איתי צור, בן 26 מתל-אביב. הוא התגייס לקורס חובלים בשנת 2015 עם חלום - להיות מפקד ספינה. הוא עשה כברת דרך בזרוע, ובמהלך שירותו כסגן קצין מחלקה בסטי"ל וכמפקד דבורה בפלגה 916, פיקד על לוחמים רבים. "השתתפתי באין-ספור מבצעים ברצועת עזה: ב'שומר החומות', 'חגורה שחורה' והרבה מבצעים שאי אפשר לדבר עליהם. היום אני מפקד בית הספר לפיקוד בזרוע הים, ואחראי על הכשרת סגני-מפקדי דבורות, צ'יפים, מפקדי צרעות ועוד הרבה השתלמויות של פיקוד גבוה לחיילי סדיר בזרוע, שם ביחד עם המפקדים והצוות שלי אנו מצעידים את דור העתיד של זרוע הים", מספר סרן צור ומוסיף: "הבחירה בקורס חובלים נבעה מתוך רצון להשפיע. לפני הצבא, קיבלתי החלטה שאני רוצה להיות לוחם ולתרום למדינה. גם סבא שלי היה בזרוע הים ורציתי להגיע לזרוע ולהיות חלק. רציתי להיות קצין ולתת לצבא את המיטב מעצמי".

מי שלא יכול להישאר אדיש לנאמר הוא הסב הגאה. "איתי הוא הנכד הראשון שלי, והקשר בינינו הוא מאוד חזק. מאז שהוא קטן ועד היום יש לנו קשר באמת מיוחד. כשחגגתי יום הולדת 80, הוא נאם נאום שגרם לו קצת לדמוע ולי לבכות מהתרגשות. הוא גאווה גדולה עבורי. זה שהוא עושה שירות כל כך משמעותי, גורם לי להרבה אושר. הוא ילד מדהים ואני מאוד אוהב אותו ושמח לראות אותו מתפתח".

"עכשיו זו המשמרת שלנו"

במהלך שירותו, סרן צור לקח חלק במשלחת "עדים במדים" בתור קצין ומשתף, כי זו הייתה חוויה מעצימה עבורו, כזאת שתיחקק לו בזיכרון לעוד הרבה שנים קדימה. "כשיצאתי למשלחת של 'עדים במדים' נפגשתי עם אחי הקטן ובית-הספר שלו בבירקנהוט בצירוף מקרים מוחלט. הצטלמנו לצד המצבה לזכר נספי העיירה, ביניהם סבתא-רבא שלי ומשפחתה שנספו בשואה. זו הייתה סגירת מעגל עבורי". כדור המשך לניצולי שואה מדובר ברגע משמעותי ואבן-דרך בהיסטוריה המשפחתית. "זאת גאווה גדולה לצעוד כקצין ישראלי במקום שכזה. עבור סבתא שלי, זה דבר מאוד משמעותי. לאמא שלה, סבתא רבא שלי, לא הייתה משפחה, היא הייתה לבד - כל המשפחה שלה נספתה בפולין. היום סבתא שלי חשה גאווה ללכת כל פעם לטקס סיום קורס קצינים של הנכדים שלה ולדעת שהם ממשיכים את המורשת של המשפחה. עכשיו זו המשמרת שלנו, ואני גאה להיות חובל בצבא וללבוש את המדים האלה".

"החוויה של לעשות את המסע הזה במדים, כחובל ומפקד בצה"ל, זו חוויה שונה לחלוטין. אתה מגיע לשם מאוד בוגר. יש משמעות מאוד גדולה בללכת במדים במקום שבו נהרגו יהודים, ולדעת שעכשיו יש מי ששומר שדבר כזה לעולם לא יקרה שוב - ושמי ששומר זה אתה".

עוד כתבות בנושא