מההחלטה לעלות לבד לארץ ולהתגייס לצבא בגיל 24 ועד לתפקידה הייחודי שבו אף אישה לא שירתה לפניה – הכירו את המהנדסת סרן שבע קוטנו, שמוכיחה שאין דבר העומד בפני הרצון

אם יצא לכם להכיר את סרן שבע קוטנו לעומק, מהר מאוד תלמדו שאין דבר שגרתי בחייה - אפילו לא שמה. מנעוריה עברה סרן קוטנו רכבת הרים בלתי נגמרת של חוויות, אתגרים, וקשר עמוק ובלתי רגיל עם היהדות ומדינת ישראל.

"בגיל שמונה עשרה עזבתי לראשונה את הבית בניו יורק ומאז לא חזרתי אליו לעולם", היא מתחילה את סיפורה. "אחרי התיכון, אני והחברים החלטנו שנבלה שנה בישראל בין בית הספר לאוניברסיטה. עצם זה שהיינו יהודים עם קשר גדול וזיקה לציונות, זה היה טבעי שנבחר בישראל".
אבל מהר מאוד, הבינה סרן קוטנו שהחוויה שבחרה לא בהכרח התאימה לה. "מגיל צעיר נמשכתי לעולם ההנדסה, לגעת ולשחק בחומרים. לכן קיבלתי את ההחלטה ללמוד הנדסה בטכניון, גם אם זה אומר להתנתק מהחברים ולהיכנס למקום חדש ושונה מכל מה שהכרתי".

"אני זוכרת את תקופת הלימודים כמורכבת ויפה. השפה הייתה קשה, האנשים היו שונים והלימודים היו אינטנסיביים. בכיתי המון. היו ימים שלא הצלחתי לצאת מהחדר ולהתחבר לאנשים. הייתי יושבת לבד ומשכנעת את עצמי שאני עושה את הצעד הנכון, ושממש עוד מעט הכל יחזור להתבהר. היום, אני יכולה להגיד שהקשר עם החברים מהלימודים עדיין עמוק ושזו הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות שעברתי בחיי", משתפת סרן קוטנו.
 

עם סיום הלימודים סימנה סרן קוטנו את היעד הבאה שעליה לכבוש - השירות הצבאי. כשהיא מצוידת בתיק גדול ובהוריה שהגיעו לכבוד המאורע, עשתה סרן קוטנו את הצעד המשמעותי שחיבר בינה ובין מדינת ישראל לעד. "את היום הראשון שלי בתפקיד אני זוכרת כאילו זה היה אתמול", היא מספרת בהתרגשות. "הגעתי לקריה וראיתי ממש עיר בתוך עיר. בטירונות לימדו אותנו להצדיע לכל קצין, אבל היו כל כך הרבה קצינים מסביבי שלא ידעתי מה לעשות", היא מתוודה וצוחקת בביישנות.

חלוצה במדים

במשך שנים רבות שירתה סרן קוטנו במגוון תפקידי מטה שונים, עברה בין יחידות בזרוע והייתה שותפה להנדסה של כמעט כל כלי שיט שיש לזרוע הים להציע. על אף העשייה המשמעותית, תמיד הרגישה סרן קוטנו שדבר מה חסר בלבה. "להיות מהנדס במטה זו עבודה חשובה וקריטית, הכרתי אנשים מדהימים שנשארו בליבי; אבל תמיד היה חסר לי החיבור העמוק לשטח, שהחותמת הפיזית שלי תהיה על כל ספינה ועל כל בן אדם שהשפעתי עליו. דמיין כמה זה מספק לראות חלק שאתה יצרת על ספינת ענק - החותמת הקטנה שלך על הזרוע".

(צילום: צבי מילר)

כשהגיעה לשטח, לבסיס מספנת זרוע הים, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. "מהרגע שכף רגלי דרכה במספנה התאהבתי במקצוע, באנשים, בעשייה ובאווירה המכשפת של המקום", היא אומרת. כשחזרה לתפקידה במטה,הוצע לה תפקיד פיקודי ראשון במספנת זרוע הים - סגן רמ"ד טכני, האחראית על תכנון כלל המעטפת ההנדסית למספנת זרוע הים.
"אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שירתה אישה בתפקיד כזה. הם לא האמינו שאישה יכולה לעבוד עם מתכות וברזלים, להרים משקלים ולתת הוראות לטכנאים בשטח. כשהגעתי לפה היה בי חשש גדול שכך יתייחסו אליי ויראו אותי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המצב. מספנה חיבקה אותי והאמינה בי, ואני הוכחתי לה עד כמה אני מסוגלת", מספרת סרן קוטנו.
"בכל צומת בחיים, בחרתי את מה שהיה נכון עבורי ולא מה שהיה מצופה ממני. הרי בסוף לכולנו יש חלומות, אבל יש אנשים שנותנים לחלומות לדהות על הנייר ואחרים שלוקחים את המילים ויוצרים מהן מציאות. מעבר לעובדה שזהו תפקידי הצבאי - זו גם מציאות חיי", היא מסכמת בחיוך.

עוד כתבות בנושא