לרגל חג הסיגד, שוחחנו עם מפקד מערך ההגנה בחיפה, רס"ן שלמה אבגאז, שעלה לארץ לפני כשלושים שנה מאתיופיה
רס"ן שלמה אבגאז זוכר כיצד כילד קטן הוא חגג עם משפחתו את חג הסיגד באתיופיה. על פסגת ההר, אי שם ליד הכפר, התפללו כל שנה להגיע לירושלים.
זמן לא רב לאחר מכן וכמו משאלה שהתגשמה -הוא מצא את עצמו על מטוס בדרך לארץ. היום, אחרי שלושים שנים בארץ, הוא שוב מקווה ששנה הבאה יוכל לחגוג בירושלים.
רס"ן שלמה אבגאז התחיל את דרכו בצה"ל כלוחם ביחידת מגלן. לאחר הפסקה של חופשה בדרום אמריקה חזר לשרת בכוחות הביטחון ומילא קשת רחבה של תפקידים. לפני כשנתיים עבר לזרוע הים, ומאז הוא מפקד על מערך הגנה בבסיס חיפה.
אבל המסע האמיתי של רס"ן אבגאז התחיל לפני כשלושים שנה, הרבה לפני שהוא בכלל חשב על הצבא, כשהוא ומשפחתו עלו ארצה במסגרת מבצע שלמה. "הגענו לארץ כחלק מהגל השני של המבצע", הוא מספר, וזאת לאחר ניסיון שלא התממש להגיע לארץ דרך סודן.
שלמה גדל באחד הכפרים באזור העיר גונדר שבאתיופיה. בשנתיים שלפני העלייה לארץ, עברה משפחתו להתגורר בתקופת המעבר באדיס אבבה, שם גם למדו עברית בבית הספר.
את יום הטיסה זוכר רס"ן אבגאז היטב: "בבוקר אותו היום עוד יצאתי לבית הספר ונפגשתי לשחק עם חברים. בזמן שהייתי מחוץ לבית הגיעו אנשים מהשגרירות ולקחו את ההורים שלי, וכשחזרתי הבית היה ריק. השכנה שראתה מה קרה אמרה לי שהיו פה חבר'ה מהשגרירות שלקחו אותם".
"יצאתי לכיוון השגרירות בריצה", משחזר רס"ן אבגאז את עקבותיו. "כשהגעתי לבניין היו שם כמויות רבות של אנשים, קרוב ל-14 אלף אנשים חיכו שם. התחלתי לפלס בין האנשים, לצעוק את השמות של האחים שלי והאחים של אמא שלי, מה לא, עד שבזווית העין ראיתי את הפנים של אחי".
"בשעות הלילה נכנסנו לאוטובוס שלקח אותנו למטוסים. בשבת בבוקר נחתנו בנתב"ג. אני זוכר את הדממה שבה עלינו למטוס, כולנו עקבנו אחרי האיש שהוביל אותנו בשקט כמו ילדים טובים. ארבע שעות אחר כך כולנו ירדנו מהמטוס לנשק את האדמה".
היום, שנים לאחר מכן, לרס"ן אבגאז עדיין לא ברור מהיכן שאבה אמו את הכוחות הדרושים כדי לקחת את עצמה ואת ילדיה וללכת אל הלא נודע. "מה גורם לבן אדם לקום באמצע הלילה, לקחת את מה שיש לו ביד ולצאת לדרך למקום לא נודע?"
״אני חושב על כל האנשים שעלו ברגל דרך סודן לארץ. הם לא באמת ידעו איפה זה נמצא ולאן הם הולכים. עד היום אני שואל את אמא שלי מה גרם לה להחליט לקום וללכת, אבל כנראה שהאמונה שלה ושל כל מי שבחר כמוה הייתה חזקה מספיק".
חג הסיגד נחגג חמישים ימים לאחר יום כיפור. "בחג אנחנו מביעים גם את הכמיהה לירושלים, וגם צמים על מנת לטהר את עצמנו לקראת השנה החדשה", מסביר רס"ן אבגאז.
"באתיופיה ההורים שלי היו צמים וכולנו עלינו ביחד להר באזור. כל אחד הביא אוכל וביחד היינו מתפללים, אוכלים, חוגגים, עושים שמח, מתחדשים לקראת השנה הבאה ומברכים ׳בעזרת השם שנה הבאה בירושלים'. זה היה מעמד מרגש, אנשים בכו במהלך התפילות על ירושלים. גם אני, כשחזרתי לשם אחר כך בטיול שורשים בכיתי".
גם בארץ, ממשיך לציין רס"ן אבגאז עם משפחתו את החג: "כל שנה הייתי הולך לירושלים, אבל היום בגלל נסיבות הקורונה נחגוג באופן מצומצם, עם המשפחה הגרעינית".
״אני מאחל לכולם שבשנה הקרובה נחזור לשגרה, שנדע להמשיך הלאה וללמוד מהתקופה הזו, והכי חשוב שנשמור על האמונה״.
עוד כתבות בנושא
