כשרב"ט דניאל נבו חזר הביתה לסופ"ש, הוא ממש לא חשב שיצטרך לבצע פעולת החייאה על אחד משכניו "אחד מהרגעים המשמעותיים בחיי"

עבור רובינו, סופי השבוע הם זמן כמעט קדוש, לקחת הפסקה מהעבודה היומיומית שלנו ולצבור כוחות לקראת שבוע חדש. אבל עבור רב"ט דניאל נבו, לוחם וחובש באח"י יפו, השבת שבה חזר הביתה לפני כחודש, תהיה זכורה תמיד מסיבה שונה לחלוטין.

"זה קרה בשבת אחרי הצהריים כשחזרתי מהים עם המשפחה, פתאום ראיתי המולה של אנשים מתאספת ברחוב מחוץ לבית של אישה שצעקה", מתאר בפניי דניאל. אותה אישה מהבית, עדי הדדי, השלימה את התמונה מזכרונה: "בשבת בצהרים בעלי לא הרגיש טוב ומהר מאוד המצב הידרדר. החזקתי אותו בידי והרגשתי איך החיים שלו נגמרים", היא מתארת בפניי את מאורעות אחר הצהרים שכנראה לא תשכח לעולם.

"צעקתי בכל כוחי וביקשתי עזרה, מבועטת מפחד לאבד את האיש שחי איתי מעל ל-40 שנה", המשיכה עדי, "אני לא זוכרת את רוב הפרטים במדויק, רק שבתוך הזעקות ראיתי בחור קופץ מעל הגדר משתלט על האירוע בנחישות ומקצועיות".

מאותה נקודה ואילך, לקח דניאל את הפיקוד על האירוע: "מהר מאוד הבנתי שזו בעיה רפואית ואמרתי שאני חובש. האנשים שהיו שם עזרו לי לטפס מעל החומה ולתוך החצר, שם ראיתי אדם חיוור מאוד שכוב על ערסל. בדקתי לו הכרה וגיליתי שהוא מחוסר הכרה".

"מבין כל האנשים שנכחו שם הייתי היחיד שידע מה לעשות, והבנתי שעלי לנהל את האירוע. חילקתי משימות למי שהיה באזור, וידאתי שמד"א בדרך, וביקשתי מאחד האנשים לרוץ לבית הכנסת שנמצא קרוב להביא דפיברילטור", ממשיך דניאל.

"לאחר בדיקה ראיתי שהאדם חסר דופק ונשימה, כלומר צריך להתחיל בפעולת החייאה. עד שמד"א הגיעו עברו עשר דקות בהן המשכנו בהחייאה. בשלב מסוים זיהיתי שהפצוע סבל מפרפור חדרים, אז נתנו לו שוק חשמלי. ולאחר עשרים דקות של פעולות החייאה ראינו שחזר הדופק, והכנו אותו לפינוי לבית חולים".

הפצוע, אלי, המשיך לקבל טיפול בבית חולים, וכיום הוא עומד שוב על רגליו. הפעם לסיפור יש סוף טוב, אבל הוא עשוי היה להיגמר באופן אחר לחלוטין. "מרגע שאדם מחוסר דופק, זה עניין של דקות שבהן הוא צריך לקבל טיפול, אחרת ימות. אם לא הייתי שם באותו הרגע, כנראה שאלי לא היה איתנו היום", מסביר דניאל. "זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי".

"היום בעלי מתפקד מצוין מבחינה פיזית וקוגניטיבית. כל איש רפואה שפגשנו לאחר האירוע אמר לנו שההתערבות המקצועית של דניאל והנחישות שלו הצילו לו את החיים", מספרת עדי בהתרגשות.

"בדיוק בגלל מקרים כאלו חשוב שכמה שיותר אנשים יכירו את סדר הפעולות במצבי חירום", דניאל מציין "הרי היו שם עוד המון אנשים מסביב שפשוט לא ידעו מה לעשות. כחיילי צה"ל כולנו עוברים הכשרה בסיסית על רפואת חירום, אם נזכור את הדברים האלו נוכל להציל חיים", הוא ממשיך.

עולמות הרפואה ורפואת החירום לא זרים לדניאל, שעוד לפני הגיוס התנדב במד"א כחובש. לכן ממש לא מפתיע לשמוע שגם בתפקידו הצבאי בחר לצאת לקורס חובשים של מספר חודשים בעיר הבה"דים, "יצא לי להשתתף באירועים דומים בזמן שהתנדבתי במד"א. אבל זו הפעם הראשונה שניהלתי בעצמי אירוע. מבחינתי האירוע הזה הוא הוכחה לכך שאני מסוגל לנהל אירוע ויש לי את מה שצריך בשביל לעבוד כרופא", משתף אותי דניאל בחלומו להמשיך ולעסוק ברפואה.

מהרגע שפונה אלי לבית חולים דניאל לא שמע ממנו או מעדי, אשתו. אבל לאחר כחודש, בזמן שהיה בהפלגה קיבל אביו שיחת טלפון מפתיעה, "דרך חברים משותפים יצרו עדי ואלי קשר עם אבא שלי", נזכר דניאל, "הם רצו שניפגש. ולמרות שלאחר האירוע לא חשבתי לשמור איתם על קשר, שמחתי מאוד על ההזדמנות לפגוש אותם שוב".

"המפגש עצמו היה מאוד מרגש, לשמוע בן אדם שעשיתי לו החייאה שאומר שהצלתי לו את החיים, זה הרגיש כמו בסרטים", מספר דניאל בהתרגשות. "מאוחר יותר הנכדה שלהם הגיעה וראיתי איך הם יושבים ביחד וקוראים סיפור, הרגשתי שיש לי חלק בדבר הזה, וזה היה אולי הדבר הכי יפה שראיתי".

"דניאל היקר", כותב אלי במכתב תודה, "איך קרה ואלוהים זימן אותך בזמן המדויק ובמקום הנכון כשליבי כשל והחיים שלי בסכנה. אתה בחור נדיר, בגילך הצעיר הצלחת בקור רוח להוביל את הצוות של מד"א. כל מה שנשאר לי זה להודות לך".

עוד כתבות בנושא