לכבוד חג הסיגד, ולמלאת 40 שנה למבצע "הגדרה עצמית" - הראשון מבין מבצעי העליה מאתיופיה דרך הים, חזרנו אל אותם שעות גבורה מותחות, בלב ים ובעומק האויב
נובמבר 1981, שעת לילה בחוף הים האדום של סודן. מתוך העלטה מגיחות סירות גומי של שייטת 13 ומתקרבות לחוף. בחוף, ממתינות ללוחמי השייטת משאיות מכוסות בברזנטים, מתוכם יוצאים עשרות אנשים - גברים, נשים וטף. הלוחמים מסייעים לאלו לעלות לסירות גומי מתנדנדות בשקט מופתי. כשסיימו לעלות על הסירות יצא הכוח חזרה לים וחבר לספינה שחיכתה להם במרחק בטוח מהחוף. כך התנהל המבצע הראשון מבין תשעה להעלאת יהודי אתיופיה ארצה דרך הים.
במבצעים הללו, שהתפרסו על תקופה של כשלוש שנים, הועלו ארצה כ-1000 מיהודי אתיופיה. היה זה שיתוף פעולה יוצא דופן בין המוסד, הקומנדו הימי ושייטת ספינות הטילים. לכבוד חג הסיגד, ולמלאת 40 שנה למבצע "הגדרה עצמית" - הראשון מבין מבצעי העליה דרך הים, חזרנו אל אותם שעות גבורה מותחות, בלב ים ובעומק האויב.
סיפורה של עדת יהודי אתיופיה ייחודי ופלאי. יהודי אתיופיה חיו בכפרים קהילתיים בצפון מערב המדינה. בכפרים האלו הקפידו על שמירת הלכות ומסורות יהודיות וקיימו מערכות חברתיות, כלכליות וחוקתיות עצמאיות - נפרדות משכניהם הנוצרים. במשך מאות שנים, היו יהודי אתיופיה מנותקי קשר מירושלים ומשאר העולם היהודי ובשל כך, האמינו שהם היהודים היחידים שנותרו בעולם. לאורך כל גלות ישראל, יהודי אתיופיה הקפידו הקפדה יתרה על שימור קהילתם ומסורתם, תוך שסבלו לא פעם מדיכוי מצד השליטים הנוצרים.
הראשונים מבני יהדות אתיופיה לעלות לארץ היו כמה עשרות בני נוער שעלו במסגרת "עליית הנוער". מלבד אלו, נכשלה ממשלת ישראל להכיר במצוקתם של יהודי אתיופיה, ולא פעלה להעלתם עד שנות ה-70. בשנת 1974 התמוטט שלטונו של הקיסר האתיופי היילי סילאסי ובעקבות כך, אתיופיה נכנסה למערבולת צבאית ופוליטית שהחריפה משמעותית את מצוקתם של יהודי אתיופיה. כשנה אחר כך, חוק השבות הוחל לראשונה על יהודי אתיופיה, וממשלת ישראל החלה במאמציה להעלותם ארצה.
ראשית, הצליחו נציגי המוסד להטיס ארצה כ-25 יהודים, מתוך הגדרתם כפליטי מלחמת אזרחים ובחסות ארגוני האו"ם. פתרון זה לא היה יעיל דיו וממשלת ישראל, יחד עם גורמים שונים בצה"ל, חיפשו דרכים אחרות ואפקטיביות יותר. אחת הדרכים שנבחנו הייתה העלאת היהודים דרך הים. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, פנה למפקד זרוע הים באותה תקופה - האלוף זאב אלמוג, וקיבל ממנו אישור על מסוגלותה של זרוע הים לבצע משימה שכזאת.
לצורך כך הוקמה על ידי המוסד תשתית להעלאת העולים, המוסוות כאתר נופש וצלילה על חוף הים האדום. בכפר הנופש קיימו הסוכנים פעולות צלילה ושיט ענפות, זאת על מנת להרגיל את השלטונות המקומיים לתנועת כלים באזור, ולא לעורר את חשדם בשעת הכושר. למרות שלא הוקם למטרות רווח, כפר הנופש היה בזמנו פופולארי בקרב החברה הגבוהה בסודן, היה עמוס ביותר רוב ימות השנה ואף העלה רווחים כלכליים, כל זאת חיזק את סיפור הכיסוי.
עם כינון ההחלטה להעלות ארצה את יהודי אתיופיה דרך הים, החלה עבודת מטה של המוסד וזרוע הים כדי להכין את השטח לפעולה. שייטת ספינות הטילים ערכה באזור סיור מקדים, לאיסוף מודיעין ולמיפוי הזירה. אזור הפעולה נחשב לבעייתי - הוא היה קרוב לנתיבי שייט וטיס עמוסים והיו בו רצועות אלמוגים שהקשו על ההתקרבות לחוף, ולכן לסיור המקדים חשיבות יתרה.
הוחלט כי אח"י רשף ואח"י כידון ישתתפו במבצע הנקרא "מרום הרים", במהלכו חיפשו אחר האזורים הטובים ביותר לעגינה של כוחות זרוע הים. אחרי מבצע "מרום הרים" החלו היערכויות להעלאת העולים ארצה. נקבע כי אח"י בת גלים תשתתף במבצע. שם האונייה וסימני הזיהוי שלה נמחקו, התחמושת שנלקחה לא הייתה מסומנת ובעת הורדת סירות הגומי, הלוחמים הונחו לשמור על ניקיון האזור. הכוחות תכננו לבצע בעתיד מבצעים נוספים במתכונת דומה, ועל כן חשאיות המבצע הייתה בחשיבות העליונה. שם המבצע היה - "הגדרה עצמית".
ההפלגה משארם א-שייח' לפורט סודן החלה ב-8 בנובמבר 1981, כשב-12 בנובמבר, ראשוני העולים הועלו על אח"י בת גלים. סירות הגומי של שייטת 13 הגיעו לחוף ופגשו את העולים שקובצו שם על ידי אנשי המוסד. עם סיום טעינת העולים לסירות הגומי והיציאה לים, גובה הגלים החל לעלות וסירות הגומי התמלאו במים. אף על פי שהעולים היו רתומים לחגורות הצלה הם היו מוכי הלם - עבור חלק גדול מהם הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראו את הים.
עם העלייה לאח"י בת גלים שהמתינה להם, עברו העולים תהליך קליטה ראשוני וכן סריקה רפואית בסיסית. הצוות הרפואי הגיש עזרה ראשונה לעולים הפצועים ומוכי מחלת הים. שייטת 13 שבה אל החוף כעבור מספר ימים להטענת עולים נוספים על אח"י בת גלים. ב-18 בנובמבר שבה אח"י בת גלים לשארם א-שייח'. משם, העולים הועברו באוטובוסים לבח"א 29 (שדה אופיר), הוטסו ללוד ולאחר מכן הועברו למרכזי קליטה. במסגרת המבצע הובאו ארצה בשלום 164 עולים.
אחרי מבצע "הגדרה עצמית" נערכו עוד שמונה מבצעים נוספים להעלאת יהודי אתיופיה דרך הים. בסך הכל הועלו כך ארצה 972 עולים. עם התקדמותם של מבצעי העלייה, נוספו שיפורים משמעותיים לשיטת הפעולה וכן לכלים ששימשו את לוחמי הזרוע באותם המבצעים. ה"מוליות" - סירות גומי בעלות תחתית קשיחה נרכשו במיוחד למבצעי העלייה. זאת על מנת לשפר את בטיחות העולים בזמן המסע. הקושי העיקרי במבצעים היה השמירה על החשאיות. ככל שנוספו עוד ועוד מבצעים לסדרה, מעגל שותפי הסוד התרחב וגבר החשש לדליפת מידע שתחשוף את פעילות הזרוע.
עם הזמן, הקשיים הלכו ונערמו בזמן שחלון ההזדמנויות הלך והצטמצם, ועל כן הוחלט להפסיק את המבצעים הימיים ולחפש דרכים חלופיות להעלאת יהודי אתיופיה. הדרך שנבחרה הייתה מבצעים אוויריים, ולימים, רוב העולים מאתיופיה עלו כך. מעורבותה של זרוע הים בהעלאת יהודי אתיופיה נשמרה בסוד עד שנת 1994, אז פרטי המבצעים הותרו לפרסום. מבצעי העלאת יהודי אתיופיה מהווים פרק ייחודי בתולדות מדינת ישראל, צה"ל וזרוע הים בפרט. זרוע הים הוציאה לפועל חילוץ מסובך בעומק האויב, וכך הוכיחה את עצמה כזרועה הארוכה של צה"ל. העלת יהודי אתיופיה, ותרומתה של זרוע הים לכך, כתובים לנצח בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא
