בהפרש של דקה וספרה אחת - הכירו את התאומים שאפילו המספרים האישיים שלהם עוקבים, אז לא פלא שלא מפסיקים להתבלבל ביניהם

סמ"ר עמית וסמל נעם רוזנהק הם תאומים בני 20 המשרתים היום כמפק"צים (מפקדי צוותים) הכשרת סטי"ל בבה"ד זרוע הים. הם גדלו אחד לצד השני באותו בית ספר, עם אותם חברים, כששניהם בעלי אותם תחביבים, "היינו יורים ביחד בחץ וקשת, מנגנים, משחקים כדורסל, מתאמנים בספורט ועד היום אנחנו ממשיכים להתאמן ביחד", מספר עמית הבכור מביניהם. "כשהיינו קטנים היינו דומים יותר מהדימיון שיש בינינו היום, כך שהמון פעמים היו מתבלבלים בינינו, המחנכת שלי הייתה פונה בטעות לעמית, והמחנכת שלו הייתה פונה אליי", מספר נעם.
לשניהם אותם חברים משותפים ועל אף שזו הבחירה הטבעית עבורם, היא עלולה להיות מאוד משונה עבור רבים. על כך הם משתפים: "אנחנו מכירים תאומים שהפרידו בין קבוצת החברים, אבל בגלל שאנחנו גרים במושב די קטן, עם אותם האנשים, גם אם היינו רוצים להפריד לא הייתה לנו האופציה. למרות זאת, כשגדלנו נחשפנו ליותר אנשים ובכל זאת בחרנו להישאר קרובים", משתף נעם, "זה דווקא נחמד, ככה אנחנו לא רבים על הרכב כי נוסעים ביחד לאותו מקום", אומר בחיוך.

"בחיים לא הרגשתי שיש לי ממנו יותר מדי ונמאס לי לראות אותו. גם כשהיינו רבים, אחר כך היינו נפגשים עם אותה קבוצת חברים, ממשיכים ומבינים שעכשיו הכל בסדר", מספר עמית.
נעם ממשיך: "החברות בינינו באה לידי ביטוי בכל כך הרבה תחומים, יש לי תמיד חבר לשתף אותו ושהוא רוצה בטובתי האמיתית, מישהו להתייעץ איתו, שאני סומך עליו ויודע שגם כשאני לא שם אז הוא שומר עליי".

"גדלנו באותו בית אז אנחנו דומים מאוד, שנינו פרפקציוניסטים עם הרצון התמידי שהכל יהיה כמו שצריך, ולמרות זאת אנחנו גם מאוד שונים באופי", אומר נעם. "אנחנו עושים הכל ביחד, גם יושבים ורואים טלוויזיה", משתף עמית. "אני זוכר מתי נפל לי האסימון כמה הוא נמצא בשבילי, וכמה אני מרגיש בחסרונו כשהוא לא נמצא לידי. זה היה ביסודי, כשאני הייתי בבית ונעם בבית ספר. ראיתי משהו מצחיק ורציתי לצחוק אז הסתכלתי למקום בספה שנעם יושב והוא לא היה שם, זה נפל בי חזק והרגשתי את החוסר".

גם בצבא קשה היה להפריד בין השניים, לשניהם פנים דומות והם בעלי מספרים אישיים עוקבים (הפעם נעם הקדים כך שהמספר שלו מסתיים בארבע ושל עמית בחמש). על השירות ביחד הם משתפים: "בצבא כיוונו בהתחלה למקומות שונים ודווקא השיבוץ שלנו בדיוק לאותו המקום היה משמעותי עבורי. זה מצחיק, אולי משהו בנתונים שלנו הביא אותנו לאותו מקום, שוב", אומר נעם.

עמית התגייס להיות לוחם ימי והגיע לבסיס ההדרכה של הזרוע, "התגייסתי לזרוע הים ובסיום הטירונות שובצתי בלוחמה אלקטרונית בסטי"לים ונעם התגייס חודשיים אחריי".
"היה לי בהתחלה מוזר כשהשתבצתי לאותו תפקיד כמו עמית", מודה נעם, "אבל זה מרגיע לדעת שיש שם עוד אחד כמוני. זה מאוד הרגיע אותי בגיוס לדעת שאעבור את אותה ההכשרה. ידעתי לאן אני מגיע ומה הולך לפגוש אותי. כשהגעתי, המפקדים זיהו אותי, כי חודשיים לפני פיקדו על עמית ופתאום זה נהיה קטע שיש פה תאומים בבה"ד".
כך, במהלך ההכשרה, השניים הצליחו להמיר את שיחת הט"ש (טרום שינה) הטלפונית בפגישה פנים אל פנים, "הייתי קומה אחת מעל נעם וכמעט חצי שנה היינו יחד בהכשרה אז פשוט ירדנו וראינו אחד את השני".
"ההכשרה של עמית ארוכה יותר, אז למרות שהתגייס חודשיים לפניי, יצא שסיימנו קורס ביחד והגענו לספינות באותו זמן", משתף נעם. בסיום הקורס עמית שובץ כלוחם במגמת אלקטרוניקה באח"י חץ ונעם כבקר שליטה ובקרה במגמת גנ"ק על אח"י להב. "אחרי עשרה חודשים בספינה יצאתי לבה"ד, במטרה לצאת לפיקוד", אומר נעם.
במקביל, עמית חווה סיטואציה זהה, "באותו זמן, הציעו גם לי פיקוד אבל היה לי מאוד קשה להיפרד מהחברים בספינה אז לא יצאתי. אבל כשנעם יצא לפיקוד פתאום נהיה בבית שיח על הבה"ד, פתאום לכל אחד היו חוויות וסיפורים שונים, כך שלאט לאט הפיקוד קרץ לי והרגשתי שיש לי מה לתת גם שם". "התעצבנת?", אני שואלת את נעם בצחוק. "ממש לא, להיפך", הוא עונה. "דווקא מגניב שאח שלי מגיע איתי לבה"ד, הוא אשכרה מלווה אותי גם בזה. אין טוב מזה. שוב יהיה מישהו שיחווה דברים מאוד דומים שאפשר לדבר איתו ויהיה שם בשבילי גם בנפילות. אנחנו לא באותו צוות כל אחד בקורס שלו, אבל כשאנחנו מסיימים לו"ז אנחנו נפגשים", אומר נעם, "זה כיף שיש מישהו בבית שמבין את אותה שפה צבאית שההורים בחיים לא יבינו, מבין מה זה זרוע הים, מה זה ספינות, מה זה להפליג, מה זה לצאת רגע לסיפון או לעלות רגע לגשר, פתאום יש מישהו שיכול להבין אותי אז זה נחמד מאוד שיש לנו את אותן חוויות. זה מאוד מנחם שיש מישהו איתך בשייטת, בבה"ד, ולא משנה מה - הוא תמיד יעזור לך".

בשל המראה החיצוני הדומה ותחומי העניין הזהים, קשה שלא להשוות בין השניים. "הרבה פעמים משווים בינינו, זה קשה לפעמים אבל אין בינינו תחרות רעה. אני יודע לומר שעמית יותר טוב ממני בדברים מסוימים ואני להיפך, אנחנו מפרגנים מאוד אחד לשני", אומר נעם ועמית מוסיף: "התחרות נועדה לעלות אחד את השני, לדוגמה כשאנחנו מתאמנים ביחד, זה כיף להתאמן עם חבר טוב שקצת יותר חזק ממני אז כשהוא דוחף אז אני דוחף גם, ככה אנחנו מעלים אחד את השני".

בשל הדמיון ביניהם השניים לא מפסיקים לעבור חוויות פיקודיות משעשעות כך מספר נעם: "אמנם עכשיו כשגדלנו רואים יותר את ההבדלים בינינו אבל אנחנו דומים יחסית וחיילים חדשים שמגיעים נוטים להתבלבל. אנחנו לא מספרים שיש לנו אח תאום, ואז יוצא שהם פוגשים את אחד מאיתנו וממש מתבלבלים. היה לי חייל שהלך להתפלל והגיע למשרד כדי להודיע שחזר, כשפתחתי לו את הדלת הוא היה ממש בשוק, הסתכל עליי מבולבל וצחק לעצמו, שאל אותי: 'הקשב המפק"צ, לא ראיתי אותך עכשיו בדרך לשק"ם?', חייכתי אליו ועניתי לו: 'אולי...', רגע אחרי התקשרתי לעמית והבנתי שהוא בדרך לשם. זה תמיד קורה וזה מאוד מצחיק."

עוד כתבות בנושא