רב״ט קורל מיכאלי בטור אישי ומרגש על סיפורה של אימה וסגירת המעגל
שמי קורל מיכאלי, אני משרתת בזרוע הים כבוחנת תחמושת.
כאשר הייתי בת 6 אימי חלתה במחלת הסרטן. אין לי זכרונות רבים ממנה לפני שהיא חלתה, מאז שאני זוכרת את עצמי, זה חלק משמעותי ממני, ממנה ומהחיים שהיו לנו.
הקשר ביני ובין אמי תמיד היה מאוד קרוב, היא הייתה מדברת איתי על הכל, משתפת אותי בכל מה שהיא עוברת. כבר בגיל צעיר, הבנתי את הקשיים שלה ורציתי לתמוך בה ולהיות שם בשבילה. החיים שהיו לנו היו קשים ובלתי צפויים, חיינו את חיינו בהמתנה לתשובות מהרופא וציפייה לשיפור או לנסיגה של המחלה. היינו במצב תמידי של דריכות, יודעים שבכל רגע הכל יכול להיטרף.
אמי נפטרה בשנת 2018, לאחר מאבק ארוך ונועז במחלה שארך כ-9 שנים. כאשר היא נפטרה היינו בהלם. היא הייתה חולה כל כך הרבה זמן ולכן חשבנו שנהייה מוכנים לזה. כנראה שאף פעם אי אפשר להיות מוכן למוות של בן אדם שכל כך קרוב אליך.
קשה לי מאוד בלעדיה ואין יום שאני לא מרגישה בחסרונה, אבל טוב לי לדעת שהיא הפסיקה לסבול ושהיא נמצאת עכשיו במקום טוב יותר.
הסיפור של אמא שלי גורם לי להסתכל באופן קצת שונה על ערכה של המילה "אמא". לפעמים אני שומעת מחברים שלי על ריבים שלהם עם הוריהם. לא משנה עד כמה מתסכלת הסיטואציה, אני תמיד מעודדת את חבריי להיות קרובים להורים שלהם כי הם לא יודעים מתי הקשר הזה יגדע.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי עודדה אותי ללכת אחרי הלב שלי ואת הלך הרוח הזה, השתדלתי לקחת איתי גם לשירות הצבאי. הגיוס שלי היה זמן לא רב לאחר פטירתה של אמא וכמובן שהוא היה קשה במיוחד. את כל הקשיים של הטירונות והסתגלות למציאות החדשה, עברתי בלי החיבוק או הכתף התומכת של אמא.
אני לא בקשר עם אבא ולכן אני מוגדרת כחיילת בודדה, מה שגרם לי לחששות וללבטים סביב נושא הגיוס. למרות כל הקשיים, אין שמחה ממני על כך שהתגייסתי. החברים החדשים שהכרתי, והמערכת התומכת שיש סביב חיילים בודדים וחיילי צה"ל בכלל, עזרו לי רבות בתהליך האבל. כעת אני רואה במה עיני איך החיים ממשיכים.
את סגירת המעגל שלי עם אמא קיבלתי בשבוע שעבר ודווקא בתוך המסגרת הצבאית. אני זוכרת היטב איך אימי הרגישה כשאיבדה את שערה בגלל הטיפולים. היא איבדה את הביטחון העצמי שלה, מצבה הנפשי החמיר והיא נמנעה מלצאת מהבית. עוד יום שזכור לי במיוחד הוא היום בו קיבלה את הפאה שלה. אני זוכרת בבירור איך בזכות הפאה הסומק חזר ללחייה, היא הרגישה שוב כמו עצמה ואני קיבלתי בחזרה את האמא השמחה שלי.
כששמעתי שיש אירוע תרומות שיער בבסיס, אמרתי ישר למפקד שלי שאני משתתפת. נשים חולות סרטן הן נשים כל כך יפות וחזקות, הפאה עוזרת להן לראות את היופי הזה גם בעצמן. אני מאוד קשורה לשיער שלי, ובכל הקשר אחר לא הייתי בוחרת להסתפר כל כך קצר. אבל ידעתי מה פאה יכולה לעשות למצבה הנפשי של אישה ולכן עשיתי זאת בכל זאת. אני מעודדת את כל מי שיכול לתרום שיער. הנשים האלו עוברות כל כך הרבה וזו המתנה הכי גדולה שהן יכולות לקבל.
עוד כתבות בנושא
