על הילדות לצד הסב ניצול השואה והמורשת שהשאיר, הגיוס לקורס החובלים מתוך מטרה לחנך ולהגן על המדינה וגם - על הערכים שחשוב לו להעביר הלאה לאנשים שתחתיו - רב-סרן דן קרוביארסקי בראיון מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אני נכנסת אל בסיס חיפה בשעות הצהריים המוקדמות, וחולפת על פני הרציפים בהם עוגנות ספינות הזרוע השונות - מרשימות, חזקות ומעוררות התפלאות עבור כל מי שרואה אותן ובמקביל - תוהה לעצמי אם אותם אנשים שהיו פה בימיה הראשונים של מדינת ישראל דמיינו לעצמם שאחרי 75 שנים, לכאן נגיע. בשלב מסוים, לאחר צעידה ממושכת אני מגיעה אל הרציף בו עוגנת ספינת הטילים אח"י קשת - ורואה את הלוחמים הימיים בשיא עבודתם, משמנים את הנשקים בספינה, דואגים לכשירותה ומוודאים כי היציאה הקרובה לים תהיה מדויקת - ללא טעויות ומכוונת מטרה.

בחדר המפקד מחכה לי מפקד הספינה, רב-סרן דן קרוביארסקי, לשיחה שקבענו מבעוד מועד לקראת יום הזיכרון לשואה שיחול שבועות ספורים מאוחר יותר. הוא פותח את הדלת בחיוך ורגעים אחדים לאחר מכן אנחנו צוללים לשיחה עמוקה על צבא, משמעות והמשכיות.

רס"ן קרוביארסקי התגייס בשנת 2013, כאמור - ישירות לקורס החובלים. השנה, הוא יציין עשור לשירותו הצבאי בזרוע הים, תקופה לא מבוטלת לכל המשתמע מכך, שכוללת בחובה המון אירועים, מבצעים ובעיקר - אנשים עליהם פיקד לאורך השנים. "אני נמצא במקום שאני מרגיש בו משמעותי. אני אוהב את העשייה והאנשים שאני איתם", מספר. "אני מסתכל כל פעם על מה יהיה הצעד הבא שלי, מה התפקיד הבא אליו אני מכוון וכמה הוא יאתגר אותי ברמה האישית - שאלה מרכזית בהחלטה אם להישאר בצבא".

"ברמה האישית, הסיבה שבחרתי להתנדב לקורס חובלים הגיעה מהבית", משתף בגילוי. "אבא שלי היה חובל. הוא שירת כצ'יף בספינות ולכן, החיבור לים נבע מהבית. בנוסף, תמיד אהבתי את העיסוק עם אנשים בין היתר מתנועות הנוער ומאז ומתמיד היה לי ברור שאהיה לוחם - זו לא הייתה שאלה מבחינתי, וקורס החובלים חיבר לי את כל הנקודות האלה - קורס המשלב עבודה עם אנשים, ים ומבצעיות".

איך מסכמים בעצם עשור בצבא?
"תראי, עשור אני לא אוכל לסכם כרגע, אבל אני כן יכול להגיד שאני מרגיש מתפקיד לתפקיד שאני מתקדם ונהיה טוב יותר, האתגר מתעצם, רמת ההשפעה והאחריות שלי גדלה ובסוף אני חושב שאני מצליח להביא גרסה מותאמת וטובה של עצמי עם הזמן. מפה נוצרת השאיפה והאנרגיה להמשיך קדימה - מתוך האתגר והמשמעות"

הוא הבכור במשפחתו, אחריו, יש עוד אחות ואח. נשוי בשנה האחרונה לנועה ומתגורר יחד איתה ליד חיפה, הבסיס בו משרת. בילדותו, גדל והתחנך במושב אילנייה, כשבבית מתחתיהם, גרו סבא וסבתא מצד אבא. "מעצם הקרבה הפיזית אליהם, כתפיסה, כל יום נפגשתי עם סבא וסבתא שלי, הם עיצבו המון חלקים באישיות שלי", מספר.

"יוז'ק היה הכינוי של סבא שלי, השם שלו הוא יוסף", מספר לי אודות הסב. "סבא היווה עבורי מודל לחיקוי בהמון נקודות במהלך חיי". יוז'ק קרוביארסקי נולד בעיירה בשם קאליש בפולין,בהיותו בן 9 פרצה מלחמת העולם השנייה. "מגיל כל-כך קטן הוא כבר היה בעל תפקיד אקטיבי בבית, הוא היה אחראי יחד עם שאר ילדי הגטו על הברחת אוכל לגטו. גם אביו וגם אמו עבדו בשביל הגרמנים במסגרת השהות שלהם בגטו.

 

נושא השואה זה משהו שהייתם מדברים עליו בבית?

"כן. היינו מדברים על השואה בבית וסבא היה מאוד פתוח לגבי הנושא והיה חשוב לו שנדע את ההיסטוריה שעבר. בהכרח זה היה נושא שנגע בליבו ובכל פעם העלה התרגשות גדולה, מתוך המקום של האובדן והחוויה הקשה שהוא חווה שם. אני חושב שאחד הדברים הכי בולטים בתקופה הזו הוא האיבוד המהיר של הילדות שלך, אתה מתבגר בעל כורחך, סבא שלי ראה מראות מאוד קשים ברחובות שביגרו אותו וחשפו אותו למציאות שילד לא צריך להיחשף אליה, שאף אדם לא צריך".

"בשלב מסוים במלחמה, אבא של סבא שלי הצליח להבריח זהב ויהלומים מהגרמנים שאצלם הוא עבד ועם זה הם שיחדו את אחד מהפולנים שיקח אותם בכרכרת זבל מהגטו, משם הם עברו מהגטו בקאליש לגטו ורשה שם הם היו תקופה קצרה ומשם ליערות, שם נשארו עד סוף המלחמה. במהלך התקופה הזו, סבא שלי איבד את מרבית משפחתו, ביניהם גם את אביו, ונשאר רק עם אמא שלו ואחותו וכמה בני משפחה נוספים".

היום שאחרי

אחרי שנגמרה המלחמה, יוז'ק קרוביארסקי ומשפחתו חזרו לקאליש, כמה שנים מאוחר יותר, הוא פגש את האישה שלימים תהיה אשתו ותקם איתו בית ומשפחה. "סבא שלי פגש את סבתא שלי לראשונה בנעוריו, אחרי שהמלחמה נגמרה. הם התאהבו, נישאו והחליטו יחד לעלות לארץ בשנת 1957, ביחד עם קבוצה של יהודים נוספים. הם עלו לארץ על אונייה, והגיעו לטבריה, שם הם התמקמו והשתקעו. למרות שסבא שלי עלה אחרי גיל הגיוס לצבא, הוא עדיין התנדב למילואים ולשירות אל מול המלחמות שהיו בזמנו - מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים".

 

ביקרת בפולין?

"הייתי בפולין שלוש פעמים, עם המשפחה, עם בית הספר ובמסגרת ׳עדים במדים'. בפעם הראשונה, היינו במסע שורשים של המשפחה, חוויה באמת מרגשת, מעצימה ומחברת. הייתי לצד סבא שלי בתחנה בה הפכו לו את הג'קט כדי להחביא את הטלאי הצהוב שמסגיר את היותו יהודי, על מנת להבריח אותו מהגטו. כל החוויה הזאת הופכת לעוצמתית הרבה יותר כשאתה שומע את הסיפורים והשתלשלות האירועים ממקור ראשון - מסבא שלך שצעד באותם המקומות ושחווה את השואה על בשרו. עשיתי כמובן את המסע לפולין - ובמסע הזה סבא שלי רשם לי מכתב, הוא רשם - 'כשאתה מסתובב בין כל מחנות ההשמדה ואתה רואה את כל הסבל הרב, אל תשכח שהיו לנו תנועות נוער, והיו לנו חברים, וגם שמחנו וחייכנו. בתוך כל הדבר הזה היה חשוב לנו להמשיך לחיות'. דווקא מהמקום הזה, כמי שחווה את האירוע ההכי קשה וחמור בתולדות העם היהודי בכלל ובתולדות האנושות כולה, היה חשוב לסבא שלי שנזכור לא לוותר על החיים בשום שלב וזה המסר הכי חשוב מבחינתי: להמשיך לחיות ולהתפתח בכל שלב בחיים".

לפני 7 שנים, נפרד דן מסבו. "חודש לפני שסיימתי את קורס החובלים, סבא שלי נפטר.הוא היה גאה בכל אחד מבני המשפחה שהקים, והשאיר אחריו מורשת באמת מרשימה. משפחה מאוד ערכית ומחוברת וסיפור חיים שהמשימה שלנו היא להמשיך לשמור עליו ולהעביר אותו הלאה - כדי שזיכרון השואה לא ישכח. אנחנו עכשיו נמצאים בעשור האחרון של ניצולי השואה, הדור הזה הולך ונעלם והחשיבות שלנו, גם בשיחה הזו וגם בכלל היא להטמיע את זה כחלק מהסיפור המסורתי של העם שלנו ולשאוב מזה את הערכים שאנחנו רצים לדגול בהם כעם, כדי לוודא דבר כזה לא יקרה שוב. זו גם אחת מהסיבות שאני אוהב להיות בתפקיד שלי, אני אומר את זה גם הרבה פעמים ללוחמים שלי - בסוף, כולנו לובשים את החולצה עם הכי הרבה ערך שאפשר ללבוש בעולם - את המדים שלנו ומגנים על המדינה שעליה הם חלמו".

 

עוד כתבות בנושא